"כמו המוניטור שמחובר ללב"

איך התמודדה השחקנית נלי תגר עם ביקורת קטלנית שהתפרסמה עליה ב"הארץ" כשהיתה בראשית דרכה כשחקנית? איך בכלל אנחנו מקבלים ביקורות שנכתבות עלינו בעיתון וכמה חשיבות אנחנו מייחסים להן? וגם: המופע לילדים "דירה להשכיר" עפ"י סיפורה של לאה גולדברג, עם השחקן עידו מוסרי ואנסמבל סולני תל-אביב – חוזר במסגרת ימי התרבות של מפעל הפיס.

 

"לא עומדת לוותר על החלום"

 

השם נלי תגר נכנס לתודעה שלי רק אחרי שראיתי את הסרט "אפס ביחסי אנוש". סרט ישראלי נפלא, שנון, שכל ישראלי ששירת בצבא יכול להזדהות איתו ועם סצנות משעשעות רבות שקורות בו. נלי תגר שיחקה את אחת משלוש הדמויות הראשיות בו, ביחד עם דאנה איבגי ושני קליין. התרשמתי מאד מהמשחק המצוין שלה, ומאז אני עוקב מדי פעם אחרי הקריירה שלה. לאחרונה ראיתי כתבה שבה היא מספרת על תחילת דרכה האמנותית ועל ביקורת קטלנית ומרושעת במיוחד שכמעט והרסה לה את הקריירה (זה קרה כמובן לפני "אפס ביחסי אנוש"). הדברים שלה מאד מעוררי השראה, וכמובן שגורמים לכל אחד מאיתנו שחשוף לביקורת בעיתון לשאול את עצמו איך הוא היה נוהג אם היה "זוכה" לביקורת שכזו. הנה דבריה:

"להיות שחקן זה עסק, ובעסק הזה אני עוסק מורשה. למזלי, לימודי המשחק התחילו ברגל ימין: כבר בשנה ג' התקבלתי ל"הבימה" (בעולם התיאטרון זה חתיכת וואו), ולמזלי הכל הלך. הצטלמתי באותה תקופה להמון סדרות, ביניהם עספור שמאוד הצליחה, ועוד לא מעט פרוייקטים. בעקבות ההצלחה הגיעה הצעה שהיתה הגשמת חלום מבחינתי  – עשיתי אודישנים לשחק בהצגה רומיאו ויוליה ב"קאמרי" והתקבלתי.

בתור אחת שהאמינה שהיא תהיה מנחה בערוץ הילדים, פתאום ללמוד את שייקספיר בקאמרי בתפקיד של יוליה זה משהו שהוא לא פחות ממדהים בעיני. בוקר אחד הגיעה ביקורת על ההצגה מ״הארץ״. לא נתקלתי בטקסט הזה מאז שהוא נכתב, ב12.3.11, ובשיא ההתרגשות אמרתי לבעלי שאני מתכוונת להקריא לו בקול את הביקורת. הכותרת היתה ״אמש בתיאטרון״ ונכתבה על ידי מיכאל הנדלזלץ:

"…אבל אתם הרי לא מעוניינים בפרטים אלא בעיקר, אז איך היה רומיאו ואיך הייתה יוליה. יוליה – די מכוערת, חיוך מאולץ, הקול הלא מעובד והישראליות הזועקת, לא מקלים על נלי תגר לגלם את התפקיד. הבגד, ובעיקר המגפיים, ממש מפריעים; מה שצריך לרומיאו ויוליה זו לא פרשנות – זה רומיאו ויוליה, ותיאטרון מקצועי לא יכול להציג את המחזה הזה בלי יוליה, כי אז לא משנה בעצם למה הוא רומיאו".

אפשר לשער שזה לא היה הבוקר הכי רגוע בתולדות חיי. מה שהפריע לי בעיקר היה הפער – הרגשתי שאני עושה תפקיד ממש טוב, והייתי בטוחה שאני טובה. לא הייתי חסרת ביטחון, אבל מההלם, ניסיתי לגמד את כל האירוע. התחלתי לספר לעצמי סיפורים ולהקטין את הסיטואציה: ״מי כבר קורא ׳הארץ׳?״, שאלתי את עצמי. ואז הגיעו הטלפונים. אנשים התחילו להתקשר, ובמבט לאחור הם בעצם התקשרו כדי לנחם אותי על מות הקריירה שלי. קיבלתי טלפונים מכל השחקנים מהשורה הראשונה, באותה תקופה עבדתי עם השמנא והסלתא של עולם התיאטרון. אחד אחרי השני אמרו לי שהם משתתפים בצערי, ושאני צריכה לקחת את זה בפרופורציות הנכונות.

אנשים התחילו להתקשר ולנחם אותי. נלי תגר

בעיריית תל אביב לא קוראים ״הארץ״

לאט לאט התחלתי לחשוב שכנראה קרה משהו ממש זוועתי. הגעתי באותו ערב לתיאטרון, ואף אחד לא יכול היה להסתכל לי בפנים. הרגשתי מצורעת, ידעתי שאף אחד לא יקנה את החיוך המאולץ שלי, בכל זאת, די מכוערת בנוסף לכל, שלא לדבר על הנעליים. בתוך כל המערבולת הזאת פיטרו אותי מ"הקאמרי". כמובן שזה לא קשור לביקורת ועוד יותר כמובן שזה לא אישי. אני מוצאת את עצמי בגיל 27, אחרי שאני עסק משגשג ועובד, בלי עבודה. אחרי כמה חודשים של צפייה בריאליטי ועישונים, אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להתעורר. הרי החשבונות לא הפסיקו להגיע, כנראה שבעיריית תל אביב לא קראו "הארץ" ולא ידעו שפוטרתי. החלטתי לחפש עבודה, ומצאתי אחת במוזיאון חיים נחמן ביאליק. אמרתי לעצמי ״טוב, מוזיאון זה לא רע, אני טובה עם ילדים, הייתי גם מדריכה בצופים״ וחשבתי שככה יהיה לי זמן לתכנן את החזרה שלי לתיאטרון, אבל בפנים, הלב שלי שבור. אני מרגישה שאנשים לא יכולים לשאול אותי ׳מה שלומך׳ ברחוב. אני בתוך מעגל של אבל. כל הזמן מה שעובר לי בראש ש׳זהו. החלום הזה שחלמתי כל החיים נגמר. היה נחמד, היית חמודה, באמת תודה שהשתתפת, ביי.״ לא הצלחתי להבין להבין איך זה קרה, ואני בשיאו של הדכאון, מוצאת את עצמי עובדת במוזיאון ביאליק, באמת מוזיאון נפלא. 

אנשים הסתכלו עליי בצורה מוזרה והתחילו לגשת ולשאול אותי שאלות: ׳אין כסף במשחק, אה? מה לעשות? ככה זה. חרא של מדינה׳. ואני באותו זמן פשוט לא מצליחה לצאת מזה, לצערי. התחלתי לחשוב על הסבה מקצועית. תמיד אהבתי הסטוריה, חשבתי. פתאום אני תופסת את הראש, ואומרת לעצמי – ׳זה לא יכול להיות׳. לא יכול להיות שאני כל כך רוצה להיות שחקנית, וכולם מסביב נותנים לי את התחושה שאני טובה בזה, ומיכאל הנדלזלץ כותב שני עמודים ב״גלריה״ עם תמונה שלי ואומר שאני גמורה – אז זה אומר שאני גמורה? 

עברתי דברים יותר גרועים בחיים

אני לא עומדת לוותר על החלום שלי. שוב ניהלתי שיחת נפש עם עצמי ואמרתי ׳או. קיי. טוב. בואי נעמוד על הרגלים. עכשיו תחשבי מה עושים". פתאום כל מה שעלה לנגד עיני היה הרגע הזה שרואים בסרטים של בתי חולים. הרגשתי כמו המוניטור שמחובר ללב, שפעם הוא עולה, ופעם הוא יורד, וזה לא משנה אם הוא למטה או למעלה, העיקר שלא יהיה באמצע. אז הבנתי שבסך הכל עכשיו אני נמצאת עכשיו למטה, ספציפית בשנת המס הזו. לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי לשנות את כל הגישה, פשוט לשנות את המציאות החיצונית שלי. התחלתי להתנהג כאילו זה מעולם לא קרה. מבחינתי, כל תקרית "הגלריה" (שבעיני היה מינימום ה"ניו יורק טיימס"), בנוסף לפיטורים מ"הקמארי", מעולם לא קרו. לא הייתי בהכחשה. אכן פיטרו אותי, אבל עברתי דברים יותר קשים בחיים. אבא שלי נפטר, סבתא שלי התאבדה, אני די בטוחה שאצליח להתגבר. כאילו מה קרה? ה"קאמרי", אפשר לחשוב. 

אחרי שמונה חודשים שבמהלכם לא עבדתי כשחקנית, התקבלתי לסרט שנקרא "אפס ביחסי אנוש". בעקבות הסרט הופעתי במגזין שנקרא "אינדיוואיה" בתור אחת מעשרים השחקנים המבטיחים בעולם. בעולם! וברגע כזה אני אומרת לעצמי: "אוקיי, בגלקסיה האנושית של כדור הארץ אני ברשימת 20 השחקנים הכי מבטיחים, ופאקינג הנדלזלץ כתב לא רק שאני מכוערת ושהבגדים שלי מכוערים (שזה אפילו לא התפקיד שלי, יש מלבישה), ואני קול לא מעובד וישראליות שזועקת (באותו רגע הבנתי שישראליות זה דבר רע בתיאטרון)״. פשוט לקחתי את הדבר הזה והבנתי איך המציאות החיצונית יכולה להשפיע עלינו. כמו שלא לקחתי את ההופע במגזין בשום התלהבות יתרה ולא ארזתי את חפציי, את הכלב ואת בעלי להוליווד, אני לא אתן גם למיכאל הנדלזלץ להרוס לי את הקריירה.

יש את הקלישאה שאומרת שחשוב תמיד ״ללכת קדימה״. ‎אני לא בכיוון. אני הולכת המון אחורה, אני מרגישה שגם להליכה אחורה יש משמעות. החיים הם כמו תמונה במוזיאון, רק שעומדים מרחוק ורואים את הנוף, מקבלים את הפרספקטיבה. גם אם יש עיכוב קטן בחיים, זה רק הלב שלנו, שנמצא בנקודה הזאת, החיים כולם הם גל עולה ויורד."

כמובן שכל מי שעוסק באמנויות הבמה חשוף לביקורת של מבקר זה או אחר. אני לא מכיר אמן, מוסיקאי, נגן, מנצח, סולן, הרכב קאמרי או זמר שלא קורא ביקורת שנכתבה עליו. אבל עד כמה באמת הביקורת הכתובה משפיעה על הקריירה שלנו? אני חושב שבעיקר בתחילת הקריירה, כשעדיין לא מספיק מכירים אותנו, הביקורת יכולה להשפיע מאד, לטובה או לרעה. כי מי שחי ופועל בארץ, ומופיע כאן בקביעות, זוכה לביקורות של אותם שלושה-ארבעה מבקרי מוסיקה באופן קבוע. יש ביקורות טובות יותר, יש טובות פחות, אבל אף ביקורת לא ממש יכולה להוריד או להרים אמן שפועל ומופיע בקביעות והקהל מכיר אותו. אני גם לא מכיר אף תזמורת, הרכב קאמרי, נגן, זמר או מנצח שתמיד כל הביקורות משבחות אותו או שכל הביקורות תמיד קוטלות אותו. אז למי שכבר מוכר ופעיל, חשוב שתהיינה ביקורות כתובות, ובכלל חשוב שפעילותו תסוקר באיזושהי צורה בתקשורת, כי כל עוד כותבים עליך משמע אתה קיים (או כמו שאמרה נלי תגר:  כמו המוניטור שמחובר ללב, שפעם הוא עולה, ופעם הוא יורד, וזה לא משנה אם הוא למטה או למעלה, העיקר שלא יהיה באמצע).

אבל בתחילת הדרך, כאשר כותבים עלינו בפעם הראשונה ובכך למעשה חושפים אותנו לראשונה לקהל – יש הרבה משמעות לביקורת. ולכן, ביקורת קטלנית ומרושעת כמו זו שקיבלה נלי תגר, בהחלט יכולה להרוס קריירה, וטוב שהיא הצליחה להתגבר עליה ולחזור למרכז הבמה. לא יודע איך אני אישית הייתי מתמודד עם ביקורת קטלנית אם הייתי מקבל כזו בתחילת הדרך. אבל לשמחתי, הביקורות הראשונות עלי כמנצח נכתבו בעקבות הקונצרטים הראשונים שלי עם אנסמבל סולני תל אביב, וכולן היו חיוביות ומשבחות. הייתי אז בן 25, ורק הקמתי את האנסמבל. לא הכירו אותי וכמובן שאף אחד לא שמע את האנסמבל עד הקונצרטים הראשונים האלה. לכן, הביקורות החיוביות שנכתבו על ידי שלושה מבקרים שונים (נעם בן זאב בהארץ, אורה בינור במעריב ואורי אפשטיין בג'רוזלם פוסט) נתנו איזושהי דחיפה ראשונה לאנסמבל החדש ודרבנו אותי להמשיך ולהתקדם איתו הלאה. למעשה בשנה וחצי הראשונות כל הביקורות שקיבלנו היו מפרגנות. ידעתי שתהיינה בהמשך גם ביקורות לא טובות, ואכן כאלה הגיעו בשלב מסוים, אבל הן לא היו כאלה שיכלו להרוס או למחוק את האנסמבל או אותי אחרי שכבר היינו עובדה קיימת, עם קהל מנויים ועם הצלחה מקצועית. הנה הביקורת הראשונה שהתפרסמה על סולני תל-אביב, ב-9.5.2001, יום לאחר קונצרט הבכורה בתל-אביב:

הארץ מאי 2001

 

 

 

חוזרים ל"דירה להשכיר"

 

 

בספטמבר יחזור האנסמבל לפעילות. נפתח את העונה דווקא בקונצרט לילדים, "דירה להשכיר" עפ"י סיפורה של לאה גולדברג למוסיקה שכתבה דקלה בניאל (שגם ביימה והפיקה את המופע). אל האנסמבל ואלי יצטרף השחקן עידו מוסרי, והשחקן/בובנאי דותן אלעד, ביחד עם הבובה קנון. הופענו עם "דירה להשכיר" בשנה שעברה בתל-אביב ובמודיעין, וזכינו להרבה התלהבות של קהל הילדים וההורים שהיו באולם. הקונצרט הקרוב יתקיים במסגרת ימי התרבות של מפעל הפיס (כרטיסים לכל המופעים במחיר אחיד של 20 ש"ח בלבד), באולם מופת ראשון לציון, ביום ה' 3.9 בשעה 17:30. הנה קטע מהמופע הקודם:

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=DuH65zCG2Jo]

"לעולם אסור לסרב במקצוע הזה"

כתבה מעניינת של נעם בן זאב על הכנר הראשי החדש של התזמורת הפילהרמונית הישראלית דוד רדזינסקי בן ה28. על הבחירה שלו בדרך החדשה מבלי שהיה לו ניסיון קודם (הוא מעולם לא הוביל תזמורת לפני כן), על ההבדל בין תזמורות בארה"ב לישראל (באמריקה נגינה בתזמורת היא עבודה, וכאן – כמו משפחה), ועל תפקידיו של כנר ראשי בתזמורת ("להנהיג את קבוצות כלי הקשת כמו כנר ראשון ברביעייה גדולה"). ראיון מעניין עם כנר צעיר שזכה במשרה התזמורתית המכובדת ביותר האפשרית לכנר בישראל.

 

2643691780

דוד רדזינסקי. מרגיש בבית. צילום: איליה מלניקוב

 

כמו במרבית התזמורות בארץ, גם בתזמורת הפילהרמונית הישראלית ישנם חילופי דורות בכלי הקשת בשנים האחרונות. קשתנים צעירים רבים נבחנים בכל שנה לתפקידים שונים בתזמורת הפילהרמונית, ובשנה האחרונה התזמורת חיפשה גם כנר ראשי. לאחר תהליך ארוך ומספר אודיציות – נבחר כנר ראשי צעיר בן 28, אשר מעולם לא הוביל תזמורת מקצועית לפני כן – דוד רדזינסקי. בראיון שפורסם בשבוע שעבר בעיתון "הארץ" מספר רדזינסקי קצת על עצמו, על ההחלטה להיכנס לתפקיד שמעולם לא עשה לפני כן, על מהות התפקיד של כנר ראשי ועל ההבדל בין תזמורות בארה"ב לישראל. הנה הראיון.

 

 

"חדי העין בין המאזינים לקונצרט התזמורת הפילהרמונית הישראלית לפני כשלושה שבועות הבחינו ודאי בתכונה לא רגילה בתום החלק הראשון שלו, כשכולם התחילו להתפזר למנוחת ההפסקה: כמה נגנים ניגשו אל כנר צעיר שעדיין ניצב על הבמה, לחצו את ידו, חייכו אליו, טפחו על שכמו. וכך היה גם בתום הקונצרט, אחרי הקידות ומחיאות הכפיים: שוב ניגשו נגנים אל הכנר ובירכו אותו, והפעם הצטרף אליהם גם המנצח ולחץ את ידו. מי שרואה בתזמורת קצת יותר מחבורת אנשים חסרי פנים שמנגנת מוזיקה הבחין עוד קודם לכן שלא מדובר באחד הכנרים מהשורה: הצעיר עלה לבימה אחרי שכל חבריו כבר התיישבו, האחרון לפני כניסת המנצח; הוא ניהל את כיוון הכלים רגע לפני תחילת הנגינה, כשהוא יושב בכיסא הקדמי, הכי קרוב למנצח, והוא ניגן קטעי סולו. כלומר, זה היה הנגן הראשי, מנהיג התזמורת ומי שמייצג אותה לפני הקהל והמנצח. אלא שכאן היה זה נגן ראשי חדש שזה עתה הגיעוהקונצרט היה הראשון שלו בתפקיד: דוד רדזינסקי, 28, בן למוזיקאים ישראלים שחיים בארצות הברית.

28 הוא גיל צעיר. מרשים ומפתיע למצוא אדם צעיר כל כך בתפקיד הרם הזה של הנגן הראשי, הקונצרטמייסטר, אחד משלושה נגנים ראשיים בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. אבל כשרדזינסקי נשאל אילו תזמורות הוא כבר הוביל בעבר, הוא מפתיע אפילו יותר. "לא הובלתי תזמורת מעולם, ואפילו לא ניגנתי בתזמורת מקצועית אף פעם. זה הג'וב הראשון שלי", הוא אומר, "ניגנתי כמחליף, וגם בתזמורות האקדמיה, אבל זה לא דומה לנגינה בתזמורת מקצועית".

אז איך מגיע כנר צעיר וחסר ניסיון למשרה המכובדת? בתשובה יש רק קמצוץ מקריות. רדזינסקי, שנולד בבית החולים של אוניברסיטת ייל ב-1986, למד שנים אחר כך באוניברסיטה זו מוזיקה, זכה בכמה פרסי נגינה, וניגן כסולן עם תזמורת האוניברסיטה ותזמורות אחרות. ב-2009, כשניגן ברסיטל שהוקלט ושודר בקול המוזיקה, שמע אותו הצ'לן הוותיק שמחה חלד – בעבר מוביל קבוצת הצ'לו בפילהרמונית. לחלד זה הספיק. הוא התקשר אל הנגן האלמוני, אז בן 22 וסטודנט באקדמיה, והציע לו לנגן אתו: מצאת חן בעיני, הוא כתב לו, בוא ננגן ביחד.

לרדזינסקי הסטודנט לא היו אז זמן או אמצעים לנסוע לישראל והוא דחה את ההצעה. אבל חלד לא ויתר. ב-2013 הוא חזר על ההצעה, והפעם רדזינסקי הצטרף לשלישיית פסנתר עם חלד ועם פסנתרן צעיר, להב שני, שגם אותו לא הכיר. "הייתי נובאדי אז, אלמוני לגמרי – ואיפה אתה מוצא אנשים שמעוניינים לנגן עם דמות כזאת?" הוא תוהה עכשיו, "נדמה שרוב האנשים רוצים לנגן עם מישהו ידוע, לפי הצרכים שלהם, שייצא להם מזה משהו. אבל לא הם. ניגנו יחד, היתה כימיה בין כולנו, ואז הם שאלו אותי, תגיד, היית רוצה להיות נגן ראשי – קונצרטמייסטר – בתזמורת? אמרתי, למה לא. והוא אמר, אם כך, למה לא עכשיו?"

אף על פי שלא היית נגן תזמורת, ובוודאי לא הובלת מעולם?

"כן – כי לעולם אסור לסרב במקצוע הזה. צריך להיכנס דרך כל דלת שנפתחת. בעולם המוזיקה אתה לא מחליט מראש מה תרצה להיות: 'אני אהיה סולן גדול!' – להחלטה כזאת אין משמעות כשרק אלפית מהנגנים מגיעים לכך. כשיש הזדמנות למשהו, נענים לה. וחוץ מזה, אני אוהב הכל בנגינה: מוזיקה קאמרית, נגינת סולו, רסיטל, מוזיקה תזמורתית — ובתזמורת יש אפשרות לממש את כל אלה. בתזמורת יש פוטנציאל לקבל את הטוב שבכל העולמות: גם להצטרף לנגנים למוזיקה קאמרית, גם לקבל תפקידי סולו, גם לעבוד עם גדולי עולם בניצוח ונגינה".

 

 התזמורת שחלד ושני כיוונו אליה היתה לא אחרת מהפילהרמונית הישראלית, שבדיוק אז חיפשה נגן ראשי לאחר שאחד הנגנים הראשיים שלה, לזר שוסטר, יצא לפנסיה."כולם מאוד אהבו את שוסטר, והיה קשה להיפרד: בתזמורת אדם חי את את מקום העבודה 24 שעות ביממה כמעט, והיציאה לפנסיה עלולה להיות קשה לכולם אם לא מתכוננים אליה כמו שצריך", אומר נגן הקרן־יער וחבר הנהלת התזמורת יואל עבאדי. "בכל מקרה, עשינו בחינה, ובמהלכה שמענו גם את דוד, וכבר אז היתה התלהבות גדולה ממנו. אנשים די נפלו מהכיסא כששמעו אותו מנגן".

"כשעניתי לשמחה בחיוב והוא הציע שאגש לבחינות (אודיציות) לנגן ראשי בפילהרמונית", מספר רדזינסקי עצמו, "לא היו לי קטעים תזמורתיים מוכנים, אבל הוא לא ייחס לזה חשיבות. ואז, תוך כדי סיור, התאמנתי לקראת הנגינה בבחינה. באתי להיכל התרבות וניגנתי לזובין מהטה ולכל התזמורת, קונצ'רטו של ברטוק בליווי פסנתר. וזאת היתה הצלחה גדולה – אני יודע כי הנגנים צעקו 'בראבו' ומחאו לי כפיים".

למרות התגובות רדזינסקי לא נבחר אז. תקנון התזמורת לא התיר לו להיחשב מתחרה חוקי, שכן האודיציה היתה בעיצומה, והשלבים הראשונים שלה – ההכרחיים לכל מתחרה – כבר חלפו. אבל רצה הגורל והמשא ומתן עם הכנר שנבחר לבסוף לתפקיד, סרגיי אוסטרובסקי, לא צלח. האודיציה בוטלה, ובשנה שעברה שוב הכריזה הפילהרמונית על בחינות למשרה הגבוהה ביותר שלה. ואל אלה כבר הוזמן רדזינסקי לפי כל הכללים: לדבריו, היישר לחצי הגמר, מכיוון שכבר היה מוכר לתזמורת.

גם עבאדי נכח בבחינה השנייה. "הבחינה לנגן ראשי היא מיוחדת, יש בה הרבה שלבים, והשופטים הם כולם מקרב התזמורת: כל פורום הנגנים, ועדה מיוחדת מצומצמת והמנהל המוזיקלי", הוא מספר. "יש שלב שהמועמד מנגן בו מאחורי מסך, כדי שאפשר יהיה לשפוט אך ורק את איכות הנגינה שלו. בשלב שני המנהל המוזיקלי כבר בוחן גם הוא, ובשלישי הנבחן מנגן עם כל התזמורת: הן כסולן והן בקטעי סולו ביצירות תזמורתיות. בשלב הזה רואים איך הוא מוביל את התזמורת, איך אנשים עוקבים אחריו. זה היה תהליך די ארוך, אני מניח שככה זה בכל ארגון שמחפש מנהיג. לגמר הגיעו דוד ועוד שניים־שלושה נגנים, והוא בלט מעל כולם וזכה ברוב גדול, גם בתזמורת וגם בוועדה".

"עבדתי מאוד מאוד קשה לקראת הבחינה", מעיד רדזינסקי, "המורה שלי, בן סאייביץ (Sayevich), הכין אותי בקפדנות בכל ההיבטים של הבחינה, כולל נגינת קטעים תזמורתיים חשובים וגם קשים מאוד ושוברי אצבעות, יצירות סולו, וגם נגינה יחד עם התזמורת עצמה, בתוכה. זה היה החלק שבו היה לי הכי נוח והרגשתי הכי טוב: בתוך התזמורת שמעתי את כל הכלים, הכל נהיה נהיר לגמרי. וגם הפעם הנגנים מאוד עודדו אותי ואחרי הבחינה ניגשו ונתנו לי מחמאות".

בשלב ההכנות, ובבחינה עצמה, כבר רצית מאוד לקבל את התפקיד, אני מניח.

"כן, הבנתי שזו פריצת דרך גדולה בקריירה, הזדמנות להיות חלק מהעולם המקצועי – ומכיוון שאני מקצועי, אין לי פשרות. מבחינת הנגינה אני חייב להיות מושלם. ועכשיו יותר מתמיד, כי מוטלת עלי האחריות לייצג את התזמורת. אם ישמעו אותי מנגן גרוע ברסיטל, התגובה תהיה: אם זה הקונצרטמייסטר של הפילהרמונית היא בוודאי תזמורת לא טובה".

בתום הבחינה, בכל אופן, הוא לא נאלץ לחכות כדי לדעת שהוא הנבחר. "פחות משעה אחרי שהבחינה נגמרה הזמינו אותי למשרד, שם ישבו נציגי הנגנים וזובין מהטה, והוא אמר לי, נו, אז מתי אתה יכול להתחיל לעבוד?"

 

בתזמורת לא היו התלבטויות. "בנוסף להצטיינות המוזיקלית, אנחנו מחפשים מנהיג לתזמורת", מסביר עבאדי, "מוזיקאי שיוכל גם להנהיג, מוזיקלית וחברתית. הקונצרטמייסטר יושב מתחת לאף של המנצח, התפקיד שלו הוא החשוב ביותר, כולם נושאים אליו עיניים, ולכן הוא צריך להיות אישיות מעבר להיבט המוזיקלי. ישנם כנרים גדולים, שכמו סמנכ"לים מעולים אינם יכולים להיות מספר אחת. אנחנו מחפשים מישהו שכשהוא ידבר אנשים יקשיבו לו וייקחו אותו ברצינות. מלבד זאת, משמח שהוא גם ישראלי דובר עברית. זה לא דבר של מה בכך למצוא ישראלי ברמה גבוהה באודיציות שפתוחות לכל העולם. אולי בסתר לבנו אנחנו רוצים שישראלי יזכה, אבל זה כמובן לא המדד".

וחוסר הניסיון לא הרתיע אתכם?

עבאדי: "מוזיקאי זה מוזיקאי באשר הוא. גם איליה קונובלוב, הנגן הראשי שלנו, לא היה מנוסה כשנכנס לתפקיד, ויש גם תקדימים לכך בעולם. למשל, הוויולן עמיחי גרוס לא ישב בתזמורת מעולם לפני שקיבל את ההובלה של הוויולות בפילהרמונית של ברלין. אדרבה, יש משהו רענן בכך שמישהו שלא ניגן בתזמורת נבחר להוביל. וכנגן ראשי – הכניסה לבמה בתפקיד הזה בונה, מעצימה, משפיעה על כל הקריירה. דווקא העובדה שרדזינסקי לא היה אחד משורת הנגנים הרגילים, מורגל להקשיב וללכת אחרי הנגן הראשי ולא להוביל, תעזור לו לפתח את הקריירה כנגן ראשון".

למרות החיבור המהיר בין הצדדים, המעבר החפוז לא היה פשוט. רדזינסקי נאלץ לארוז את כל חייו בקנזס סיטי, שבה גר, למד וגם לימד כאסיסטנט של המורה שלו. בתוך כך הוא גם נהג 11 שעות אל בית הוריו שבאוהיו כדי לאחסן את חפציו.

ועם זאת, ישראל אינה זרה לו. אביו הוא המלחין הישראלי יאן רדזינסקי, שעקר לארצות הברית בשנות ה-80 כדי ללמוד קומפוזיציה אצל קשישטוף פנדרצקי והיום הוא פרופסור לקומפוזיציה בעצמו, בעיר קולומבוס שבאוהיו; אמו מורה לפסנתר, ויש לו גם אחות רופאה. "בכל שנה בילינו בישראל לפחות חודשיים מאז שנולדתי, וזה ביסס את העברית שלי", הוא מעיד. "ויש לי גם תכונות ישראליות, אם כי כבר העירו לי שאני אומר, 'לא, תודה' כשאני מסרב למשהו, במקום 'תעזבו אותי'. אבל חוץ מהנימוס בהשפעה אמריקאית אני מרגיש בבית, והכיף הגדול הוא הקשר המיידי בין בני האדם כאן, אחרי חמש דקות אתה כבר יודע מי עומד לפניך. זה מורגש גם בתזמורת: באמריקה נגינה בתזמורת היא עבודה, וכאן – כמו משפחה. כולם רוצים מיד לקשור קשרים אישיים. כולם עוזרים לי, חברי התזמורת ובני המשפחה הרבים שלי בארץ".

ומה זה אומר, להוביל תזמורת ככנר ראשי?

"בקונצרט התפקיד הוא להדגים איך מנגנים את המשפטים המוזיקליים, ליצור קשר עין עם הנגנים, או להנהיג את קבוצות כלי הקשת כמו כנר ראשון ברביעייה גדולה. להוביל זה אומר לדעת איך לסמן את התחלת הצליל של כולם כשהוראת המנצח לא לגמרי ברורה. הרי המנצח לא מניח את הקשת על המיתר, אלא אנחנו, ולכן התנועה של הקשת עצמה, באיזה אופן, באיזו מהירות – כאן הנגנים כבר מסתכלים עלי".

את איכות ההובלה של התזמורת שופטים בעיקר הנגנים עצמם. אבל קטעי הסולו שניגן רדזינסקי בקונצרט הראשון שלו עם התזמורת, ביצירות ריכרד שטראוס ודבוז׳ק, נשמעו בבהירות באוזני הקהל כולו, בכל עברי האולם, ממלאים אותו בצליל ונותנים משנה תוקף לתפקיד ההנהגה שהוטל על הכנר הצעיר. לכינור תחת ידיו, אפשר היה להיווכח, יש צליל גדול, כשל סולן אמיתי שיודע לצאת לקדמת הבמה מבין ספסלי התזמורת; זה צליל מלא יופי, בנגינה נקייה, שופעת ביטחון, כאילו אין דבר קל ממנה.

"גם בחזרות התפקיד חשוב מאוד", ממשיך רדזינסקי, "למשל לייעץ למי שזקוק לעצה או להחליט החלטות טכניות מוזיקליות. הנה, היום הרגשתי שהדגש במקום מסוים מוגזם בגלל משיכת הקשת כלפי מטה, ושיניתי את זה. או מתי להמעיט בוויבראטו, מתי להיות חרישיים כדי לא להחריש נגן שיש לו תפקיד סולו. מאחר שאני יושב הכי קרוב למנצח, הרבה פעמים אני נותן את הפירוש להוראות שלו ומסמן אותן לתזמורת.

 

 

"אבל עם מאסטרו מהטה כמעט שאין צורך בכל זה", הוא מוסיף, "הוא יודע הכל, ומסמן הכל. בצ'ייקובסקי למשל הוא הסתכל עלי והראה לי שבקטע המתקרב הוא היה רוצה גליסנדו (טכניקת נגינה בגלישה על פני כל הצלילים), פשוט על ידי החלקת האצבע שלו על אמת היד, וחיוך קטן. הקונצרט הראשון שלי אתו היה מאוד מרגש, הרגשתי יראת כבוד גדולה, ובחזרה הראשונה התרגשתי ממש. לא יכולתי להאמין: קונצרט ראשון עם זובין מהטה! יכול להיות שאני באמת מדבר אתו? עובד אתו?"

הוא אגדה עד כדי כך?

"מה אתה מדבר – הוא האגדה בה"א הידיעה. הוא אחד הגדולים שהיו, הערצתי אותו מאז שהייתי ילד. ולעבוד אתו זה לא נתפש, אחרי שהוא עבד עם הגדולים מכולם – עם אייזק שטרן, עם הנריק שרינג, עם כריסטיאן פראס".

יש גם צדדים נוספים לתפקיד הנגן הראשי: חברתי, למשל, הפעלת משמעת על הנגנים. זה יהיה לך קשה?

"כולם יודעים שזה הג'וב הראשון שלי, זה לא סוד. כן, כנגן ראשי אני המוביל והמנהיג, ויש לי סמכות, אבל מכיוון שאני חדש, אני בעיקר לומד ומתייעץ. חשוב לי ללמוד מהנגנים המצוינים שלידי, איליה קונובלוב, הנגן הראשי השני, מרים הרטמן, הוויולנית המובילה שדואגת לי כמו אמא, או הצ'לן הראשון עמנואל סילבסטרי. וגם ממהטה עצמו ביקשתי עצה. אני בר מזל כי הם מסכימים ורוצים לעזור לי: בתזמורות אחרות הייתי עלול להרגיש מאוד בודד. לא כאן".

מוות, לידה, והרבה חוויות

הפרוייקט המדהים של "מוות ולידה"; הקונצרט המרגש בסנט פטרסבורג; ההפתעות המשעשעות עם קלייר מגנאג'י ועם אלון אולארצ'יק; הביקורות המפרגנות מנעם בן זאב; השידורים החיים באינטרנט; סיכום הארועים המרכזיים באנסמבל בשנת 2014

 

לידה של יצירה

10423299_10152926172669535_5680187383078788224_n

אינאס מסאלחה עם סולני תל-אביב ב"מוות ולידה" של נעם סיון

 

היצירה הכי "לא שגרתית", תובענית ומרגשת שביצענו השנה היתה "מוות ולידה" של נעם סיון – יצירה בעברית ובערבית שבה למעלה מ20 טקסטים שונים, בשתי השפות. ההכנה הארוכה והאינטנסיבית של היצירה, שכללה למידת ההיגוי והטקסטים בערבית, למידה של הפרטיטורה, עבודה יסודית עם המקהלה ועם הסולניות, והכנת התזמורת לביצוע – כל אלה יצרו התרגשות יוצאת דופן בביצוע הבכורה של היצירה. התגובות, שלא כמקובל ביצירות ישראליות, בודאי לא ביצירות ארוכות של למעלה מחצי שעה, היו יוצאות מהכלל טובות. בזכות שיתוף הפעולה והמסירות של כל המעורבים, ובראשם המלחין נעם סיון וזמרת הסופרן אינאס מסאלחה, וכמובן עינת ארונשטיין ואני – נולדה היצירה החדשה והמרגשת הזו. הנה קטע קצר מתוכה

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=5gWoTpWc1_4]

 

בשנת 2014 ביצענו יצירות ישראליות רבות בבכורה עולמית – יצירה של נמרוד סהר, עליה ניצח דוד גריילסאמר, יצירה לפסנתר ותזמורת של איל אדלר, "עד מתי" של יבגני לויטס למילים של יעקב ברזילי, סויטה בסגנון עתיק של אריה ברדרומא, מחזור השירים של בעז בן-משה אותו ביצענו ממש לפני מספר שבועות, יצירתה של דקלה בניאל "דירה להשכיר" בקונצרט לילדים, וכאמור, "מוות ולידה" של נעם סיון.

 

ערב בלתי נשכח

הנסיעה שלנו לרוסיה לפני חודשיים היתה חלומית, והקונצרט על הבמה באולם הפילהרמונית של סנט פטרסבורג היה בלתי נשכח. האולם עצמו, האקוסטיקה המדהימה, הקהל הרב שמילא אותו וישב לאורך כל הקונצרט קשוב ומרותק, התגובות החמות והנלהבות, היחס החם והאוהד שקיבלנו והארוח הנפלא לו זכינו – כל אלה הפכו את הנסיעה הזו להצלחה גדולה. זאת למרות שהיתה לנו הכנה לא אידאלית – שתים וחצי חזרות בלבד, שאחת מהן בחדר עם אקוסטיקה בלתי אפשרית לעבודה, סולן שהגיע רק לחזרה של 40 דק' בבוקר הקונצרט, ונשפנים שאינם מנגני האנסמבל אלא מקומיים. אבל כנראה שהתנאים, העובדה שכולם היו ממוקדים רק במטרה הזו (ולא צריכים לרוץ מהחזרה לעבודה אחרת או לקחת את הילדים), והאולם המדהים – כל אלה גרמו להצלחה הגדולה שלנו ברוסיה.

10750479_10152338429192237_7006720746054558077_o

האנסמבל עם הסולן עמית פלד בחזרה הגנרלית על הבמה בסנט פטרסבורג

בואי נגיד שאני שלך

לפני כשנתיים התחלנו להכניס הפתעות לקונצרטים שלנו. השנה היתה לנו הפתעה אחת משעשעת במיוחד, והיא האריה של לה פולי מתוך האופרה פלאטה של ראמו. הסולנית בקונצרט היתה זמרת הסופרן קלייר מגנאג'י, והיא בחרה באריה המשעשעצת הזו, ושיתפה גם אותי כשחקן בביצוע. הנה הביצוע מהקונצרט שהיה בכפר-שמריהו ב12.5.2014

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=PeaW56vLZo8]

 

הפתעה יוצאת דופן נוספת היתה שילובו של אלון אולארצ'יק באמצע הסימפוניה הפשוטה של בריטן. את השיר המוכר שלו "בואי נגיד שאני שלך" הוא עיבד לתזמורת כך שהוא נפתח בפיציקטו של המיתרים. הפתיחה הזו התחברה היטב לסיום הפרק השני – פרק הפיציקטו – מהסימפוניה הפשוטה של בריטן. הנה הפרק כולו עם החיבור לשיר של אולארצ'יק, מקונצרט ב24.3.2014

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=F9UlSlSo1eY]

 

דרך מסקרנת, פתוחה, לא בטוחה

אחרי תקופה ממושכת שבה לא זכינו לביקורות מנעם בן זאב, בשנת 2014 זכינו לשתיים כאלה, ושתיהן מפרגנות ומשבחות במיוחד. בשתיהן מציין נעם את נאמנות האנסמבל לאידאלים המוסיקליים שלו, ואת ההעזה הן ברפרטואר והן בביצוע.

"הדרך הנועזת הזאת, הנדירה כל כך, של נאמנות לאידאלים מוזיקליים ואותנטיות בביצוע… רפרטואר מעניין, ומסירות לביצוע, ואתגר אינטלקטואלי שיתבע קשב ומחשבה… הם (סולני תל-אביב) נתנו תחושה של מוזיקה ספונטנית, הרפתקה שמציעה דרך מסקרנת, פתוחה, לא בטוחה." כך פורסם ב17.2.2014 בעקבות קונצרט של האנסמבל עם דוד גריילסאמר, ועל הקונצרט האחרון, עם הגלוריה של ויולדי, הוא כתב "הקונצרט כולו, במלואו, שהלך ועורר השתאות ככל שנמשך- כולו פליאה מיופיו, מהטכניקה שלו, מהטעם, מהנגינה והשירה שנשמעה בו…", והוסיף על האנסמבל ש"אפשר להעז ולומר שעבר גלגול לקבוצת בארוק אמיתית, סוערת, ריתמית, שאפשר לסמוך עליה".

הנה הביצוע של הגלוריה של ויולדי, עליו נכתבה הביקורת האחרונה. הסולנים הם רויטל רביב ואלון הררי, והמקהלה היא זמרי קולגיום תל-אביב

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=BgHD6Mdb8KY]

סולני תל-אביב – גם בצ'ילה וביפן

השנה התחלנו בחידוש מהפכני – שידורים חיים בוידאו באינטרנט. הקונצרטים של האנסמבל משודרים ישירות וניתן כיום לצפות בהם מכל מקום בעולם, בשידור חי או בשידור חוזר. אמנם החידוש הזה הוא עדיין בשלב הפיילוט, ולכן לא כל הקונצרטים שודרו, אבל עד כה שודרו חלק מהקונצרטים שלנו וזכו לכניסות וצפיות רבות, ואנחנו ממשיכים עם זה גם ב2015. הקונצרט הבא שישדר יהיה "תמונות ילדות" בחודש פברואר, ובמרכזו יצירתו החזקה של חיים פרמונט "ישרא וישמע" למקהלת ילדים, מקהלה מעורבת ותזמורת, על-פי טקסטים של מיריק שניר.

הנה קטע מהשידור של קונצרט פתיחת העונה של האנסמבל, מתוך הסימפוניה החמישית של שוברט

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=D-MfsMYL2Rs]

 

את שנת 2015 אנחנו פותחים בקונצרט למנויים שבו מפגש בין העולם הקלאסי לעולם הכלייזמר, ובמרכזו סויטה קונצרטנטית של מנחם ויזנברג לכינור קלאסי, כינור כלייזמר ותזמורת. הסולנים יהיו הכנרים זוהר לרנר (קלאסי) ודניאל הופמן (כלייזמר). הקונצרטים מתחילים כבר ב11.1.2015.

 

 

 

 

 

 

 

הפתעה מרגשת, גלוריה משובחת ופנקייק טעים

אחרי איזה קונצרט הקהל ניגש אלי בזמן שניגבתי חומוס? מה היתה ההפתעה המרגשת שעליה לא כתב המבקר? ועם מי ישבתי לאכול אחרי סיום הפרוייקט? חוויות מפרוייקט ה"גלוריה" שהסתיים השבוע, והיה אחד האינטנסיביים שהיו לי עם האנסמבל.

10835284_10152396209862237_3421864246762279472_o

האנסמבל ומקהלת זמרי קולגיום בחזרה על הגלוריה של ויולדי בשטריקר. צילם ערן זהבי.

הרבה זמן לא היה לי פרוייקט אינטנסיבי כל כך עם האנסמבל כמו זה שהסתיים השבוע. שלושה קונצרטים שהגיעו לאחר שבוע חזרות עם האנסמבל, וחזרות נפרדות עם המקהלה ועם הסולנים, וכמובן חזרות של כולם ביחד. והרבה מאד שעות למידה של הפרטיטורות המורכבות – בבית ובנסיעות ברכבת.

בניצוח על רפרטואר שכולל מקהלה, ההכנה היא תמיד קשה יותר עבורי. גם בשל העובדה שיש טקסט ללמוד ולא רק תוים, וגם בשל העובדה שזמרי מקהלה זקוקים הרבה יותר למבט שלי, ולעיתים גם לתנועות השפתיים שלי – ולא רק לתנועות הידיים – על מנת להיות במיטבם. זה למעשה מכריח אותי לדעת את הפרטיטורה בעל-פה ולהיות כל הזמן עם המבט אל המקהלה ולשיר איתם באופן חלקי את היצירה, עם הכניסות של הקולות השונים. ובגלוריה של ויולדי יש שלושה פרקי פוגה מהירים שאינם פשוטים ללמידה.

לאחר שבוע החזרות האינטנסיבי הגיעו שלושת הקונצרטים, שהיו שונים מאד זה מזה. הקונצרט הראשון היה בחיפה, בכנסייה היוונית אורתודוכסית. האקוסטיקה שם, כמו בכנסייה – מהדהדת מאד ונעימה מאד להאזנה עבור הקהל, במיוחד במוסיקה ווקאלית. לנגן באקוסטיקה כזו, לעומת זאת, זה לא פשוט בכלל, כי הנגנים לא יכולים לדעת מהאזנה לקולות האחרים איפה הפעמה, מכיוון שהכל מהדהד ושומעים את הקולות האחרים בדיליי ומעורבבים זה בזה. זה הכריח אותי לנצח יותר כמו "שוטר תנועה" על מנת שכולם יסתנכרנו לפעמה שלי, ללא קשר למה שהם שומעים.

10846479_10152400993242237_3266487442441945404_n

הקונצרט בכנסייה היוונית אורתודוכסית בחיפה. צילם ערן זהבי.

בקונצרט בחיפה היתה הכמות הגדולה ביותר של קהל. הכנסייה היתה מלאה לגמרי, כולל אנשים שישבו על המדרגות. זה היה קהל מאד נלהב שמחא כפיים ממושכות לאחר כל יצירה. בשנתיים האחרונות הקהל שלנו בחיפה גדל, וכולל גם לא מעט צעירים, שמרביתם תלמידים ובוגרים של ביה"ס לאמנויות "רעות" (לשעבר ויצ"ו) חיפה. מאד מרגש אותי תמיד לראות את תלמידיי בקהל, ובמיוחד את אלה שכבר סיימו לפני שנה ושנתיים את התיכון, וממשיכים להגיע לקונצרטים גם בזמן שירותם הצבאי ולימודיהם האקדמיים. לאחר הקונצרט בחיפה חוויתי מקרוב את ההתלהבות הגדולה של הקהל בחיפה, כאשר ישבתי לנגב חומוס במסעדה בקרבת מקום ביחד עם כמה מתלמידיי לשעבר (שכיום משרתים בצבא), וכל כמה דקות ניגשו אלי אנשים שהיו בקונצרט והביעו את התלהבותם הרבה מהקונצרט, מהמוסיקה ומהביצוע.

למחרת הופענו בשטריקר – אולם שבו האקוסטיקה מהדהדת הרבה פחות, אך מצד שני הנגנים והסולנים שומעים הרבה יותר טוב אלו את אלו. הקונצרט בשטריקר היה טוב מאד, וזכה לביקורת משבחת מאד מנעם בן זאב, המבקר של עיתון הארץ.

10680117_379088115591621_6981729188950790261_o

הביקורת המשבחת של נעם בן זאב בעיתון הארץ.

 

אגב, קטע ההפתעה בקונצרט, שדווקא עליו לא כתב נעם בן זאב בביקורת, היה מרגש מאד עבורי. הזמנתי זמרת צעירה (בת 16) לשיר קטע של ויולדי עם האנסמבל. הזמרת, המאד מוכשרת – תכלת לוין שמה – היתה תלמידתי לכינור במשך למעלה משש שנים (היא החלה ללמוד עוד לפני שהיתה בת שבע), וגם ניגנה כמה שנים אצלי בתזמורת הקונסרבטוריון של גבעתיים וגם בקורסים של מתא"ן שהדרכתי בהם. הכישרון המוסיקלי שלה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בשירה, ובשנים האחרונות, לאחר שכבר עזבה את הכינור והויולה, השירה היא הכלי המרכזי שלה. שיתוף הפעולה שלנו על הבמה עם סולני תל-אביב היה מרגש מאד בפני עצמו, במיוחד לאור העובדה ש"גידלתי" אותה מגיל צעיר וראיתי מקרוב את התפתחותה המוסיקלית. שירתה היתה נהדרת, סגנונית וצלולה מאד.

10475432_378962748937491_5514133564033113491_oהגלוריה של ויולדי בקונצרט בשטריקר. צילם אורי צור.

הקונצרט השלישי והאחרון היה באולם וייל בכפר-שמריהו. שם יש אקוסטיקה טובה מאד, וזה מצלצל מאד יפה עם מקהלה. הקונצרט הזה גם הוקלט וצולם בוידאו, ואני מקוה שיצא טוב על-מנת שאוכל להשתמש בהקלטה.

עבורי הפרוייקט הזה היה מיוחד גם בגלל שחזרתי לעבוד עם מקהלת הקולגיום לאחר זמן רב שלא התראינו (והתגעגעתי אליהם). החוויה של העבודה עם המקהלה הזו היתה נהדרת, והזכירה לי את הימים הטובים של עבודתנו המשותפת בשנתיים שהייתי מנצחם הקבוע. בחזרות ובקונצרטים התגובה שלהם אלי היתה מצויינת, ואפשרה לי להיות ספונטני ולשנות מקונצרט לקונצרט ניואנסים של דינמיקות, ארטיקולציות וטמפי.

לאחר סיום הפרוייקט, בדרך הביתה מכפר-שמריהו, עצרתי לאכול ביחד עם שניים מנגני האנסמבל שגרים אף הם בצפון, ולשניהם היה תפקיד משמעותי בפרוייקט – הצ'לן עדיאל שמיט וזוגתו האבובנית שירה בן-יהושע. ישבנו בפנקייק של כפר-ויתקין, וטרפנו וזללנו (במיוחד אני) שיפודים ואח"כ פנקייקים (הם כל-כך טעימים שם), וקשקשנו אל תוך הלילה. זו היתה התפרקות של אחרי פרוייקט אינטנסיבי, שהיה בסופו של דבר מאד מהנה ומספק.

 

 

 

 

נאמנות לאידאלים מוסיקליים

כתבה שפרסם אתמול נעם בן זאב בעיתון הארץ מציגה את האנסמבל, ביחד עם שני גופים ישראליים נוספים, כגוף יוצא דופן שנוקט בדרך הנועזת והנדירה של "נאמנות לאידאלים מוזיקליים ואותנטיות בביצוע", וגם "רפרטואר מעניין, ומסירות לביצוע, ואתגר אינטלקטואלי שיתבע קשב ומחשבה". עוד הוא מספר על האנסמבל, שהוא הוקם "כתגובת נגד צעירה ועצמאית לתזמורות הממוסדות… שמיתדרדרות לעיתים ליחסי עבודה גרועים ולהתרופפות בערכי המוסר האמנותי שלהן". רוב הקהל אולי לא מבחין בהבדל הגדול והמשמעותי הזה בין האנסמבל לבין לא מעט תזמורות אחרות. אני שמח שנעם בן זאב הבחין בכך וכתב על כך. הכתבה המלאה בפנים.

לא פעם אני נתקל בקונפליקט הגדול בין הרצון ללכת עם האני מאמין האמנותי שלי, שלשמו הקמתי את האנסמבל, לבין הצורך להביא לאנסמבל עוד קהל, ללכת על המכנה המשותף הרחב ביותר, וכתוצאה מכך לייצר לאנסמבל עוד קונצרטים ועוד כסף. לא פעם התכניות שאני מציג נתקלות בהתנגדות, בטענה שהן לא מספיק אטרקטיביות ולא ימשכו קהל בהמונים. כמובן שמדי פעם אני נאלץ לשנות יצירה פה ושם על-מנת למשוך יותר קהל, כי ללא קהל לא יהיה אנסמבל, אבל יותר ויותר אני נוכח לראות שהנאמנות לאמת האמנותית שלי, בסופו של דבר "תופסת".

העונה אנחנו מבצעים שש יצירות ישראליות בשבע התכניות למנויים שלנו, מתוכן חמש בבכורה עולמית. הרבה מהמלחינים הם צעירים ולא מוכרים. ודווקא העונה יש לנו יותר קהל מאשר בעונה הקודמת. למרות אילוצים תקציביים אני לא מוותר על כמות החזרות הנדרשת על-מנת להביא את האנסמבל לליטוש מקסימלי. אני נוהג להזמין לאנסמבל נגנים עם ראש פתוח, אישיות חיובית, התלהבות ורצון לעשייה מוסיקלית אמנותית אמיתית. נגנים שלא מפחדים להתמודד עם יצירות מודרניות מסובכות, נגנים שמוכנים להשקיע בחיפוש ובנסיונות מוסיקליים בדרך למציאת אופן הביצוע הטוב והמשכנע ביותר, ולא רק לחזור על יצירות מוכרות. ולמרות הקשיים הכספיים, אחד הדברים שנשמרים באנסמבל במשך כל 13 שנותיו, הוא האוירה החיובית והפרגון בין הנגנים, היחסים הנפלאים בינם לביני ובינם לבין עצמם, אשר יוצרים בסופו של דבר גם ביצועים עם הרבה שמחה, התלהבות ותחושה של עשייה מוסיקלית אמיתית.

לא כל הקהל מבחין תמיד בהבדל הגדול הזה בין האנסמבל לבין חלק מהתזמורות ה"ממוסדות", והרבה פעמים כשאני מספר למנהלים ולמארגני קונצרטים על האנסמבל, אני נתקל בחוסר ההבנה או בחוסר ההבחנה במאפיינים האלה שמייחדים את האנסמבל. אבל אתמול, לשמחתי , פרסם נעם בן זאב כתבה ב"הארץ" על האנסמבל ועל עוד שני גופים ישראליים (אנסמבל "מיתר" ו"בארוקדה"), ובה הוא מציין בדיוק את הנקודות האלה, אשר מבדילות ומייחדות אותנו בנוף המוסיקלי בארץ. בכתבה הוא מציין את הקונצרט הנפלא שהיה לאנסמבל עם דוד גריילסאמר, אמן שמרחיק לכת הרבה יותר ממני בהעזה שלו, וללא ספק נותן לי השראה וכוח להמשיך בדרך זו. הנה הכתבה במלואה.

41147098_2976_170214080208_241147103_2976_170214080208_4

 

בפוסט הבא אספר על הקונצרט הנפלא שהיה אתמול בערב בחיפה, ובו הופעתי עם תזמורת ביה"ס התיכון לאמנויות "רעות", לשעבר ויצ"ו חיפה, לקראת נסיעתנו לפסטיבל בגרמניה.

יום היסטורי

12 שנה בדיוק חלפו מקונצרט הבכורה של אנסמבל סולני תל-אביב. יום היסטורי, שבו הוקמה תזמורת חדשה שהביאה משהו חדש לנוף המוסיקלי בארץ. הביקורת שנכתבה בהארץ לאחר הקונצרט, וגם סרטון על הימים הראשונים של האנסמבל – בתוך הפוסט. היום הזה עשוי להיות יום היסטורי גם עבור אוהדי הפועל רמת גן שתעלה בשעה 20:00 לשחק בגמר גביע המדינה בכדורגל נגד קרית שמונה. תחזיקו אצבעות!!!

הנה הביקורת של נעם בן זאב, שפורסמה למחרת קונצרט הבכורה של אנסמבל סולני תל-אביב, שהתקיים ב8.5.2001 במרכז עינב בת"א.

הארץ מאי 2001

בקונצרט הגאלה הקודם, בדצמבר 2011, הקרנו סרטון על הימים הראשונים של האנסמבל, הנה הוא כאן.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=sMt9O3dKo4w]

תמונה שצולמה בחזרה הראשונה של האנסמבל, בקונסרבטוריון נוה שרת. שולי ווטרמן, תמר ענבר והילה אפשטיין (שהיום זה גם יום הולדתה. מזל טוב!!!) איתנו באנסמבל מאז ועד היום.

Recovered_JPEG_267

הערב עשוי להיות גם יום היסטורי עבורי ועבור יתר אוהדי הפועל רמת גן בכדורגל – הקבוצה תשחק בשעה 20:00 במשחק הגמר של גביע המדינה. תחזיקו אצבעות

 

 

להציל את החינוך המוסיקלי – הצעה לשי פירון

את הפוסט היום אקדיש לכתבה שפורסמה ב"הארץ" ע"י נעם בן זאב, אשר עוסקת בנושא מצב החינוך המוסיקלי בארץ, עם מינויו של שי פירון לשר החינוך החדש. כמי שהחינוך המוסיקלי יקר לו, לא נותר לי אלא להסכים עם דבריו של נעם ולהביא את הכתבה כלשונה. הלואי והדברים שנכתבים בה יתגשמו ויתממשו.

פירון. רגע האמת

פירון. רגע האמת. צילום: ניר קידר

שי פירון אוהב מוסיקה. בביתו מערכת סטריאו משוכללת, כפי שהראה באחד הראיונות בעיתונות, וספריית דיסקים מרשימה ובה גם מוסיקה קלאסית וג'ז. גם פסיקותיו ההלכתיות של הרב פירון – חרדי מודרני – מעידות על אהבתו זו, ושיטוט קצר באינטרנט מגלה תשובות שהוא נותן לסוגיות אודות מוסיקה ויהדות, וכולן מקלות ומפשרות: מותר לדידו תמיד לשמוע כל סוג של מוסיקה, ואפילו ז'אנרים מסוימים של מוסיקה כנסייתית.

פירון אף נראה באחת התמונות בראיון עם גיטרה בידיו, וזו לא רק פוזה: הוא מופיע עם אנסמבל של מוסיקאים ובהם הכנר ניצן חן רז־אל, מנגן, וגם שר – ואפילו מקפיץ מדי פעם בקלילות את קולו באוקטבה.

בהיותו מבצע ומוסיקאי פעיל, שי פירון נימנה אפוא על אלה שיצאו מהמערה האפלטונית וגילו את סוד השפעת המוסיקה על נפש האדם. הוא חווה בעצמו את המגע הבלתי אמצעי של אדם עם רגשותיו באמצעות במוסיקה, את המשמעת שתובעת המוסיקה מהעוסקים בה, את החתירה אל היופי, את המשמעות שהיא מקנה לחיים – וגם את החוויה החברתית העמוקה שמקופלת בה: המוסיקה היא תמצית ההקשבה לזולת וההכרה בזולת. בלעדיהן אי אפשר לבצע אותה.

והנה הגיע רגע האמת של שי פירון, שר החינוך החדש. עתה בידיו הכוח להוציא את המוסיקה מדל"ת אמותיו ולהנחילה לכלל, לשתף בסוד המוני בני אדם – אלה התלמידים בבתי הספר בארץ.

שישה שיעורים קלים

למראית עין נדמה שההידרדרות בקרב התלמידים בישראל לבורות מוסיקלית כמעט מוחלטת ב-30 השנה האחרונות היא בלתי הפיכה. אבל קל מאוד לצאת ממנה אל פריחה מוסיקלית, ועל הדרך לזכות בפתרונות לעוד בעיות מעיקות במערכת החינוך: התנהגותיות, פדגוגיות, בריאותיות וחברתיות – והכל בזכות המוסיקה. הנה אפוא מתווה של סילבוס לשר החינוך החדש, ובו שישה שיעורים קלים שיובילו למהפכה חינוכית אמיתית.

1. המודל הבריטי. אפשר להתחיל בביבליוגרפיה. בעל התפקיד המקביל לפירון בבריטניה, שר החינוך של הממלכה מייקל גוב, הורה לפני שנתיים וחצי לדארן הנלי, אישיות מוסיקלית בכירה, להכין לו דו"ח על מצב החינוך המוסיקלי במדינה. לא יהיה ילד בריטי, מגן חובה ועד כיתה י"ג, שלא יזכה לחינוך מוסיקלי ברמה הגבוהה ביותר – ובסבסוד ממשלתי. מצא דרך לעשות זאת, הורה שר החינוך וציין שלא מדובר רק בעמדתו שלו: "כל שרי הממשלה תומכים לחלוטין בחינוך מוסיקלי – לכל הילדים".

הדו"ח של הנלי, שהתפרסם בפברואר 2011, מסביר את החשיבות החובקת־כל של המוסיקה לילדים, בין היתר בשיפור הלימודים, בהעצמה האישית ובחיברות. בין עשרות מסקנותיו: על כל בית ספר לספק חינוך מוסיקלי רחב שכולל ביצוע, הלחנה, האזנה וביקורת; השירה חייבת להיות חלק מרכזי בלימודים; על כל ילד ללמוד לנגן בכלי נגינה; על בתי הספר לספק קונצרטי מוסיקה חיה; על הממשלה ואגפי האמנות לממן כל זאת; ויש להנחיל להורים את ההכרה בחשיבות המוסיקה לילדיהם. כל זאת במסגרת תוכנית לאומית למוסיקה (The National Music Plan).

שר החינוך הבריטי, מייקל גוב. "בלי מוסיקה, החיים הם טעות", נחתם הדו"ח בציטוט האפלטוני

שר החינוך הבריטי, מייקל גוב. "בלי מוסיקה, החיים הם טעות", נחתם הדו"ח בציטוט האפלטוני. צילום: Reuters

המוטו של התוכנית, שאפשר לקוראה באינטרנט, הוא ציטוטים של אפלטון ואריסטו על פלאי המוסיקה ונחיצותה במערכת החינוך: "בלי מוסיקה, החיים הם טעות", מסתיים הציטוט האפלטוני.

2. סיעור מוחות. כדי להתאים את המודל הבריטי לישראל, עומדים לרשות שר החינוך החדש מומחים ישראלים בינלאומיים לחינוך מוסיקלי. פועלים כאן חוקרים וחוקרות שכתבו מאמרים וספרים וצברו ניסיון עשיר בהוראה מגן הילדים ועד י"ב וכן בהשכלה הגבוהה, ואף פיתחו קשרים עם עמיתים ברחבי העולם. כמה פגישות עם פאנל נבחר מחוקרות וחוקרים אלה, בין היתר ממכללת לוינסקי, האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים והמחלקה למוסיקה באוניברסיטת בר אילן, ינהירו לשר החדש את העקרונות הכלליים של החינוך המוסיקלי, את צדדיו המעשיים ואת השלכותיו מרחיקות הלכת.

מה בדיוק קורה בבתי הספר היום? מי מפקח על לימודי המוסיקה בגני הילדים ובגיל הרך? מהו "בית ספר מנגן" ומהי "עיר מנגנת"? מהן מגמות המוסיקה בתיכון ומה כוללות בחינות הבגרות בהן? האם הילדים שרים ומנגנים באנסמבלים? ומה אומרים המחקרים העדכניים בתחום: על כל אלה יוכל ללמוד השר בשתיים־שלוש פגישות עם האישים הרלוונטיים, כולל העובדות הכפופות לו ישירות: המפקחת הראשית (מפמ"רית) על לימודי המוסיקה והמפקחות האזוריות.

3. קערת הסלט. צעד גדול לקראת מהפכה חינוכית שבסיסה מוסיקלי יעשה השר החדש אם ירפא את המערכת ממחלת הילדות הקשה שלה, והיא הניסיון של קברניטי החינוך המוסיקלי לדורותיהם ללמד ולקדם מוסיקה ישראלית־כביכול בדרך של כור היתוך תרבותי. הסוציולוגיה כבר הראתה ש"כור היתוך" הוא מושג תיאורטי בלבד, ושמשמעותו המעשית היא השתלטות תרבות אחת על כל האחרות – והכחדתן. כך הושתקו בישראל והועלמו תרבויות מוסיקליות שלמות, בעיקר של יוצאי מדינות ערב.

כדי להחליף את האידיאולוגיה ההרסנית של כור ההיתוך לגישה המתקדמת של "קערת הסלט" – משמע: עירוב בין התרבויות תוך שמירה על העצמאות והייחוד של כל אחת מהן – על פירון לכלול מחנכים וחוקרים מזרחים בפאנל המומחים, וכן מזרמים יהודיים שונים כולל החרדים. אלה יציגו בפניו את העולם העשיר של מוסיקה מהמקורות ומארבע כנפות המזרח, וכך יוחזר ההון התרבותי־מוסיקלי לקהילות שנעשקו.

יתרון הקונסרבטוריון

4. אחרי הלימודים. בישראל יש 41 בתי ספר שבין כתליהם אין סמים ואין אלימות. 15 אלף הילדים הלומדים בהם באים אליהם מרצונם, אחרי שעות הלימודים הרשמיות בבית הספר היסודי או בתיכון. גם הוריהם משלמים כסף רב בעבורם. ובעיקר – בתי הספר האלו לא פועלים על פי תוכנית לימודים ארצית נוקשה: הם גמישים, מתאימים עצמם לרמת הילדים, לא עורכים בחינות כניסה ומקבלים כל אחד, ופילוסופיית החינוך שלהם היא שכל ילד ניחן בכישרון. אלה הם הקונסרבטוריונים למוסיקה.

הקונסרבטוריון מגלה לילדים שהמוסיקה היא לא רק אמצעי לפיתוח אינדיבידואלי ולא רק הקשבה פנימית, אלא גם הקשבה לזולת ויצירה משותפת: באנסמבלים קאמריים, בתזמורות ומקהלות. לשר התרבות החדש תהיה משימה ראשונה במעלה: להעניק למוסדות יקרי הערך האלה, שמתפקדים כבתי ספר לכל דבר ונתבעים לאמות המידה המחמירות של משרד החינוך, "סמל מוסד" – משמע מעמד בית־ספרי לכל דבר. כך יהיה תקציבם קשיח ולא יתנודד כעלה נידף ברוח מדי שנה, נתון לגחמת סעיף ה"תמיכות" שמעניק המשרד לגופים שונים שלעתים אין הם מוסדות חינוך כלל.

היום 41 קונסרבטוריונים חיים מתקציב שמספיק ל-3 בלבד – מה שאומר שחלק המימון של ההורים הולך ועולה, ולימודי המוסיקה הופכים לפריבילגיה לעשירים בלבד. זכור את המודל הבריטי, שר החינוך: לכל ילד, מגיל הגן ועד י"ב, הזכות ללמוד מוסיקה ברמה הגבוהה ביותר – לא רק לעשירים!

5. הקהילה השקופה. עם הכרזת העצמאות וכינון משרד החינוך הישראלי, החלו נסיונות ללמד את הערבים־פלסטינים שנותרו בגבולות הארץ על פי השיטה שעבדה כל כך טוב בהנחלת הזמר העברי ליהודים: השירונים. המפקחים על לימודי המוסיקה, בעזרת איש קשר ערבי, כתבו שירונים לתפארת לשימוש הילדים ומוריהם. היום למראה שירונים אלה נתקפים אנשים חלחלה: השירים בהם, חלקם לאומיים־ציוניים, מעולם לא היו רלוונטים, ובמקרה הטוב נזנחו עוד לפני שנפתחו כלל.

עתה צריך להבין שר החינוך שאת לימודי המוסיקה האלה יש לבנות מהתחלה – ועל ידי מוסיקאים ומחנכים אנשי הקהילה עצמה. זה 20 שנה שהתחום מתפתח בעזרת מורים ומורות ערביות צעירות, בוגרות מוסיקה במכללות ואוניברסיטאות – ואף נוסד בשפרעם קונסרבטוריון ערבי ראשון. טיפוח התחום, השתלמויות, כנסים, משאבים – אלה צריכים לזרום לאוכלוסיה הערבית כדי להשוות את תנאיה ליהודית.

6. הליבה. בישראל, לעומת בריטניה, המוסיקה אינה חלק ממקצועות הליבה בבתי הספר, אלא מקצוע מומלץ בלבד במסגרת "אשכול אמנויות" שמתוכו רשאים המנהלים לבחור שעה שבועית גם בתיאטרון, מחול, קולנוע, אמנות פלסטית, טלוויזיה או תקשורת. כל זאת רק בבתי הספר היסודיים – בעוד חצי מיליון תלמידי חטיבות הביניים והתיכון בישראל, מגיל 12 עד 18, לא מקבלים אפילו דקה של מוסיקה, למעט אלפים בודדים במגמות המוסיקה בתיכונים היהודיים.

תלמידים מנגנים. זן הולך ונכחד

תלמידים מנגנים. זן הולך ונכחד . צילום: דודו בכר

הואיל והמנהלים נהנים מדרגה גבוהה של אוטונומיה, גם בבתי הספר היסודיים הולכות ומתמעטות שעות המוסיקה לטובת המקצועות שנחשבים יוקרתיים יותר בעיני משרד החינוך, ובראשם מתמטיקה ולימודי דת ומורשת. כך גם נכחדים האנסמבלים שפעם פרחו – תזמורות ומקהלות ילדים בכל בית ספר – וזן המורים למוסיקה נכחד יחד אתם. זו צריכה להיות מטרת השר פירון: להחזיר את המוסיקה ללימודי הליבה, ואתה את הנפש והנשמה של מערכת החינוך.

קול המוסיקה גוססת, חונקים לנו את התרבות

"העידן החדש של קול המוסיקה, בדרך לסגירתה: תחנה שתישאר בתוך שנה-שנתיים מאוישת על ידי חובבנים, ליצנים, ועורכים אוטומטיים ממוחשבים בלבד." כמה נכון וכמה עצוב.

כיצד הולכת ונעלמת לה לאט לאט תחנת הרדיו שכל מוסיקאי – צעיר, מבוגר, חובב או מקצוען, וכן קהל גדול של חובבי מוסיקה – גדל עליה? כיצד רשות השידור נותנת לזה לקרות? איך אפשר לשכוח את הימים של קונצרטים תזמורתיים בשידורים חיים מרחבי הארץ? קונצרטים בסדרה "צעירים במרכז" בשידור חי מהמרכז למוסיקה ירושלים? סדרת "אתנחתא" מאולם הנרי קראון בירושלים? ואת המגזין של ריקה בר-סלע על מה שקורה בארץ במוסיקה הקלאסית? את "דור הזהב" של רם עברון – אמנים גדולים בהקלטות היסטוריות? התחנה היחידה בארץ שעוסקת במוסיקה קלאסית גוססת. עורכים ומגישים פורשים, ובמקומם לא מביאים מחליפים…

כתבתו של נעם בן זאב מתארת את המציאות העצובה שהתחנה המיתולוגית עוברת, ואת התהליך העצוב שהעולם התרבותי שלנו חווה. הנה הכתבה כלשונה.

פרק נוסף בתהליך הקבורה של קול המוסיקה

07.05.2012

"ירידת תוכניותיה המאלפות של העורכת ריקה בר סלע, ולוח משדרים חדש המבטא בעיקר חובבנות, הם שלב נוסף ברקוויאם של תחנת הרדיו.

לא צריך ללכת ללמוד מוסיקולוגיה באוניברסיטה כדי להבין את סודותיה של המוסיקה המערבית – אפשר להישאר בבית ורק לפתוח את הרדיו בתוכניותיה של העורכת ריקה בר סלע; ולא רק ללמוד, אלא גם, ובעיקר, ליהנות. את הרפרטואר הליתורגי-נוצרי המקהלתי בן אלף שנה היא מגלה בתוכנית "מוסיקה ליום ראשון" בקול המוסיקה – ובאותו יום היא משקפת גם את המוסיקה הנכתבת עכשיו בישראל, בתוכנית "אסיף"; בשישי בלילה, ב"אמנות השיר", היא פותחת נתיב אל אוצרות השיר האמנותי, ובשבת אחר הצהריים נפרשים תחת ידה במלוא הדרם ימי הביניים והרנסאנס, בתוכנית "מוסיקה מהעבר הרחוק".

לצד המבט ההיסטורי אפשר ללמוד על התמונה העכשווית של מוסיקה אמנותית בישראל, במגזין החדשותי שאותו עורכת ומגישה בר סלע בתחילת כל שבוע, ובו שעתיים של ראיונות, סקירות ודיווחים על הנעשה בתחום הקלאסי העשיר בישראל, המציע עשרות קונצרטים מדי שבוע. ולכל אלה מצטרפים מדי פעם קונצרטים רדיופוניים בעריכתה, בביצועים עדכניים, ערוכים בידע מוסיקלי רחב ובטעם מעודן, עם חוש ייחודי לרדיו ולקצב המיוחד שלו.

כל זה היה נכון עד 1 במאי 2012. מהשבוע, אין עוד ריקה בר סלע ברדיו. היא יוצאת לגמלאות, ומהלומה של ממש מונחתת על מאזיני הרדיו ותרבות הרדיו בכלל בישראל, ומהדהדת כאקורד ראשון במארש האבל שמוליך את התחנה אל קבורתה, מארש שהחל להתנגן בפורטיסימו עם כניסתו של מנהל התחנה החדש, אריה יאס. מינויו לפני כארבעה חודשים עורר סערה והתנגדות עצומה מצד עורכי התחנה עצמם, שהצביעו על החריגה מכל נורמה במינוי אדם שלא בא כלל מתחום המוסיקה ובעצמו קרוב לגיל הפנסיה, נגד רצון העובדים, ומתוך מגמה שנראית ברורה לכל אחד: לחנוק את קול המוסיקה ולהמיתו.

ריקה בר סלע.  נתיב של אוצרות

ריקה בר סלע. נתיב של אוצרות. צילום: אמיל סלמן

 

 

 

ומה מבשר לוח המשדרים החדש? את "מוסיקה ליום ראשון" – ללא פירוט התוכנית – עורך גדעון הוד, גמלאי רשות השידור שעד עתה הסתפק במקבץ של מוסיקה קלה בחידון נחמד למאזינים – נחמד, וחסר כל משקל אמנותי. בשישי בלילה, אומרת התוכנייה, תשודר "מסע מוסיקלי עם צעירים" – תוכנית שעליה להוכיח עדיין את משקלה. בשבת בצהריים – היכן התוכנית ההיסטורית מהעבר הרחוק? נעלמה, ובמקומה שוב צץ גדעון הוד, בלי פירוט, ב"פרקי מוסיקה נבחרים" – שם נרדף לעריכה מוסיקלית חפוזה שמחשב יכול לעשותה גם כן; ועל היומן השבועי חתום בשלב זה המפיק מרק פולינס, ולא ברור אם אכן הוא יערוך אותו.

לריקה בר סלע, כמו לכל אחת, יש תחליף – תיאורטית; אבל קברניטי רשות השידור מחרימים את התקנים של עורכים שעוזבים, ולא מחפשים תחליף כלל, ועל כך תעיד הסטטיסטיקה: כשנוסדה הרשת לפני כמעט 30 שנה היו בה 20 עורכים, כולם אנשי מוסיקה, ועתה נותרו בה שבע עורכות בלבד ומנהל חדש אחד, כולן עומדות לצאת לפנסיה בעוד כשלוש שנים. כל הסימנים מראים שהתחנה, אם תמשיך להתקיים כלל, תעבור למיקור חוץ: גמלאים מצד אחד, "צעירים" מצד שני. מפיקי הרשות, אורחים לרגע – אלה יקבעו את פרופיל קול המוסיקה.

יש משהו משותף ליוני בן מנחם, מיקי מירו ואריה יאס, מעבר להיותם גברים ומחזיקי משרות בכירים ברשות השידור – מנכ"ל הרשות, מנהל הרדיו ומנהל קול המוסיקה בהתאמה: איש מהם לא בא מהעולם המוסיקלי המקצועי. העידן שלהם עומד להיות העידן החדש של קול המוסיקה, בדרך לסגירתה: תחנה שתישאר בתוך שנה-שנתיים מאוישת על ידי חובבנים, ליצנים, ועורכים אוטומטיים ממוחשבים בלבד."

ערב סוער ואנרגטי

ערב מוצלח מאוד אתמול במרכז עינב הסתיים ב"התפוצצות אנרגטית" של כולנו בסימפוניה מס' 27 של היידן. לפני כן הפסנתרן דוד גריילסאמר נתן ביצוע מאלף, מוסיקלי ומלא השראה לקונצ'רטו מס' 9 של מוצרט, והוציא מהאנסמבל איכויות יוצאות מהכלל. האנסמבל גם ניגן בוירטואוזיות וללא ניצוח סינפוניה של ק.פ.ע.באך, ונגן הקרן שלנו אלון ראובן ניגן בשירתיות ובצליל נפלא את הקונצ'רטו לקרן של פרסטר.

הקהל יצא מגדרו במחיאות כפיים סוערות.

נעם בן זאב כותב על הקונצרט היום בהארץ:

תוכנית יפה חיבר ברק טל, המנצח והמנהל המוזיקלי של אנסמבל סולני תל אביב, לקונצרט הזה: הוא עשה "זום אין" למחצית המאה ה-18 ובדק מה הלחינו שם; ולא צריך לחפש הרבה בתקופה הזאת כדי לגלות בה אוצרות. מוצרט מוקדם, קרל-פיליפ-עמנואל באך בשיאו, היידן מוקדם אף הוא (הסימפוניה מס' 27): כל אלה סוערים, מתרוננים; וקפ"ע באך והיידן אפילו משתוללים ממש כיאות לסגנון "הסער והפרץ" הרומנטי האופנתי והאופייני לשנים האלה ביצירתם. בהתאם, אנסמבל סולני תל אביב – הפעם מורכב ברובו מנגנים אורחים (14 מתוך 22) – לא התאפק גם הוא, והשיל הגנות ועכבות, בלי פחד, כדי לעשות צדק עם המוזיקה.

במיוחד סער האנסמבל ביצירות הראשונות בערב: הסימפוניה השלישית של קפ"ע באך, בנו השני של יוהן סבסטיאן, שנוגנה בלי מנצח בהובלת הכנר הראשי מתן דגן; והקונצ'רטו מס' 9 של מוצרט: היצירה המרכזית בערב, אליה נשאו כולם עיניים – ואחריה סערו ופרצו גם הם במחיאות כפיים – בגלל הסולן-מנצח שלה, דוד גריילסאמר. הוא לא איכזב: תענוג לשמוע את גריילסאמר (על אף שהפסנתרנות שלו בערב זה לא הייתה במיטבה ונגינתו לקתה לעתים בחוסר החלטיות), כי הוא אותנטי, ומחשבתו תמיד ייחודית ומלאת דמיון, והניצוח שלו מעודן בהבעתו ומדוייק. גריילסאמר מביא זווית חדשה למוצרט, וזאת בלי מניירות ובלי כרכורי אגו והתפארות במוזיקליות הכובשת שלו, אלא מתוך צניעות. כאן הוא התקרב מדי להפניית עורף לסגנון, אבל לא חצה את הגבול והזכיר לקהל שוב למה כדאי לצאת לשמוע מוזיקה.

סוף הקונצרט הציג עוד סולן נהדר, נגן הקרן אלון ראובן, ביצירה כפויית טובה במקצת של המלחין הגרמני כריסטוף פרסטר אותה הוא ניגן במוזיקליות רבה; ואת המנצח ברק טל, שהגיש היידן סוחף לסיום.

 

לאחר הקונצרט, הצטרף דוד (עם ארבעת אחיו) אלי ואל נגני האנסמבל לארוחה בבית קפה בקרבת מקום. נשארנו שם עד שעה מאוחרת, ושוחחנו ארוכות על תכניותינו העתידיות, על המציאות המוסיקלית בארץ, על החוויות שלנו כמנהלים מוסיקליים של תזמורות בארצות שונות, ועל נושאים רבים אחרים.

שלומי שבן ויוני רכטר בערב הגאלה

כמי שמצוי בנושא החינוך המוסיקלי בארץ, אני מסכים לחלוטין עם כל מילה של נעם בן זאב על ערב הגאלה לקונסרבטוריון שטריקר בהשתתפות יוני רכטר ושלומי שבן. האשליה שנוצרה בערב הזה כאילו הכל כאן נפלא, עוד תתנפץ לכולנו בפרצוף. מתי יבינו כאן שבלי תקציבים סבירים מהמדינה (ולא צריך יותר מזה) לחינוך מוסיקלי – כל מה שנבנה כאן שנים בעמל רב ייהרס?

יוני רכטר: מהגאלה של שטריקר לגאלה של האנסמבל

ערב הגאלה לקונסרבטוריון שטריקר היה באמת חגיגי ומרשים, אם כי היו בו קצת יותר מידי נאומים ודיבורים. אבל כפי שכותב נעם בן זאב ב"הארץ", החגיגיות, כמות הכישרון על הבמה והמוסיקה הנפלאה באמת מטעים. קונסרבטוריון שטריקר, בדומה ליתר הקונסרבטוריונים בארץ ולכל נושא החינוך המוסיקלי – בקריסה. קונסרבטוריונים רבים נמצאים בקיצוצים, פעילויות מוסיקליות חינוכיות גוועות ומפעלים מוסיקליים נפלאים נסגרים. די אם נציין את העובדה שאנסמבל הסולנים הצעירים אותו יזם אנסמבל סולני תל-אביב בשנת 2005 בשיתוף הקונסרבטוריונים של שטריקר וגבעתיים, לא יכול להתקיים היום משום שאין לכך תקציבים מהקונסרבטוריונים. למעשה, כל פעילות חינוכית שהאנסמבל מקיים כיום עם תזמורות צעירות באה אך ורק מתקציבו הפרטי. כך היה בעונה שעברה בקונצרט שבו האנסמבל אימץ את תזמורת הקונסרבטוריון מגבעתיים, וכך יהיה גם בערב הגאלה הקרוב של האנסמבל ב29.12.2011, ובו יצטרפו נגני תזמורת הקונסרבטוריון של גבעתיים ותלמידי ביה"ס לאמנויות "רעות" חיפה אל נגני האנסמבל ואל יוני רכטר. הפרוייקט החינוכי הנפלא שבו נגני האנסמבל הדריכו תלמידי מוסיקה בקרית גת קרס בגלל העדר תקציבים מהמרכז למוסיקה בירושלים שמצוי אף הוא במשבר המחייב קיצוצים. והנורא מכל: מתא"ן, מפעל תרבות ואמנות לנוער – שגידל וטיפח אלפי ילדים העוסקים במוסיקה ובאמנויות נוספות – נסגר לפני שנה בשל היעדר הקצבות ממשרד החינוך, וזאת למרות המאמצים הרבים שעשיתי להצילו בשנים האחרונות.

בימים אלה אנחנו עסוקים בהכנות אינטנסיביות לקראת קונצרט הגאלה של האנסמבל (ששלושה אורחים בו הופיעו שלשום גם בערב הגאלה של שטריקר). על ההכנות הרבות – מארז התקליטורים, הצילומים לסרט העשור, הכנת התכניה המהודרת וכו' – בפוסט הבא.

ובינתיים, הנה הביקורת של נעם בן-זאב על ערב הגאלה של שטריקר. מסכים עם כל מילה.

בטהובן, ביג בנד ושלומי שבן

מוזיקה נהדרת, תלמידים מוכשרים ואורחים נבחרים: הקונצרט החגיגי לכבוד הקונסרבטוריון בתל אביב היה פשוט כיפי

מי שהיה אתמול בקונצרט החגיגי לכבוד קונסרבטוריון שטריקר בתל אביב עוד עלול היה לטעות ולחשוב שהמצב נפלא: הנה, שועי החברה והמעמד הבינוני-גבוה שלה באים ליהנות, יש ביג בנד מגניבה, מקהלת נערות שרה בקולות מלאכיים ונגנים צעירים מנגנים בטהובן בעומק מרשים, ובקרוב יעבור הקונסרבטוריון לאכסניה החדישה והמפוארת שלו – אז מה רע? זהו, שהכול. במדינה שמממנת 41 קונסרבטוריונים ברחבי הארץ בסכום שגובהו כגובה תקציב של שלושה קונסרבטוריונים בינוניים, שמתנערת ממחויבותה לחינוך מוזיקלי ומעסיקה מורים למוזיקה כעובדי קבלן בשכר רעב, שהורסת תרבות שנבנתה כאן בעמל רב ואכן, עדיין, קוצרת פירות בדמות תלמידים נהדרים כמו אלה שניגנו ושרו בערב זה – גורל התרבות המוזיקלית נגזר.

בהיותו במרכז הארץ, הקונסרבטוריון הישראלי שיחזור עוד מעט למעונו ברחוב שטריקר חזק יחסית; ומזלה של המוזיקה, עם כל הפיחות הדוהר במעמדה, הוא שיש לה קלף מנצח: הבמה; ולמוזיקה הקלאסית, עדיין, גם יוקרה. במה, תזמורת, תלבושות זוהרות, מנדלסון ובטהובן – אלה נכסים יקרי ערך שמושכים אליהם אנשים – טובים, טובים כולם – שהפרוטה מצויה בכיסם, והם יכולים להיווכח מיד אילו פלאים מחולל כספם, ואף יכולים לקבל את רבע שעת התהילה שלהם ולנאום לקהל, בטוחים שהם נורא חכמים ו/או מצחיקים. וטוב שכך: בלי אגודות הידידים, הספונסרים, חברי ההנהלה הציבורית, שתורמים מזמנם וממונם, הקונסרבטוריון היה גווע בין רגע.

זה היה ערב כיפי, שהתחיל בסווינג ונגמר עם יוני רכטר ושלומי שבן, ובתווך תלמידי הקונסרבטוריון ובוגריו וביניהם חגי שחם וצבי פלסר וארנון ארז, וכולם עשו מוזיקה נהדרת. רק תיקון קטן למנהל המוסד קוסטין קנליס-אוליאר: מהות הקונסרבטוריון היא לא מוריו, כפי שאמר בנאמנות גדולה לעובדים שלו; כי מה היו עושים המורים המצוינים האלה בחדרים שוממים מתלמידים?

ערב גאלה לכבוד הקונסרבטוריון הישראלי תל אביב (שטריקר), עם מקהלת בת קול, תזמורת הביג בנד, נגנים וזמרים. הנחיה: דליה מזור; ניצוח: יובל כהן וענת מורג. מרכז עינב תל אביב