כינור שנשמע כמו גיטרה חשמלית

קורלי עם אנרגיה של מוסיקת רוק

 

20151111_205006

 

פורמט אחר של קונצרט קלאסי, שילובים חדשניים בין מוסיקה קלאסית למוסיקת ג'אז, טנגו, רוק ומוסיקה קלה, קונצרטים בראש אחר, בראש צעיר ופתוח – זה הרעיון העומד מאחורי הסדרה החדשה של סולני תל-אביב "קצת אחרת", קונצרטים קלאסיים בראש אחר. גם האולם שבו מתקיימים הקונצרטים, מרכז עינב לתרבות, איננו האולם הרגיל שבו אנחנו מקיימים את הקונצרטים שלנו בסדרה הקלאסית למנויים. זהו אולם שמזוהה עם מוסיקה מסוגים שונים, ומתקיימות בו הופעות מוסיקליות מגוונות ממוסיקה קלאסית ועד מוסיקה קלה. השבוע פתחנו את סדרת הקונצרטים החדשה הזו, ובקונצרט הפתיחה ארחנו את הכנר והמנצח האסטוני אנדרס מוסטונן, שהוביל והלהיב את האנסמבל ואת הקהל בתכנית לא שגרתית שכללה מוסיקה מהבארוק ועד רוק. הקונצרט כולו היה עם אנרגיה של מופע רוק, החל מהקונצ'רטו לכינור של באך, דרך ה"מילונגה למלאך" של פיאצולה, לה פוליה של קורלי (שבאחת הוריאציות הקונטרבס החל לנגן בפיציקטו את קו הבס ואיתו כל הנגנים ניגנו בסגנון ג'אז, כשאנדרס מוסטונן בכינור מאלתר מעליהם בגבהים של הכינור, שנשמע  כמו גיטרה חשמלית בלהקת רוק), יצירה של קנצ'לי שבה הקולות המשונים שהנגנים השמיעו בזמן נגינתה גרמו לצחוק בקהל, ויצירות מוכרות של סקוט ג'ופלין ולד זפלין. הקהל היה מעורב ומרותק לכל אורך הערב, והגיב בהתלהבות לכל יצירה. המופע כולו נוגן ברצף וללא הפסקה, כ-70 דקות נגינה. כהדרן בוצעה יצירה נוספת של פיאצולה – קפה 1930. לפי הקונצרט הראשון, נראה שהסדרה החדשה מצליחה יפה – האולם היה מלא, ורבים מבין הנוכחים לא שמעו לפני כן את האנסמבל, כלומר הסדרה מצליחה להביא גם קהל חדש, כפי שרצינו. מקוה מאד שכך זה יימשך. בקונצרט הבא בסדרה, בינואר, תתארח המנצחת הישראלית ממוצא אורוגוואיי ג'יזל בן דור, בתכנית שכותרתה מאירופה הקלאסית לבואנוס איירס. בתכנית זו אני אופיע כסולן בכינור ביחד עם מנכ"ל האנסמבל, אריה ברדרומא בויולה, בקונצ'רטו כפול של פיאצולה שעובד ע"י ברדרומא לכינור וויולה.

 

מפגש מיוחד בסדרה באור עקיבא

 

מקהלת מורן

 

השבוע יתקיים המפגש השני שלי בסדרת ההרצאות והמפגשים המוסיקליים בהיכל התרבות אור עקיבא. במפגש הזה אני אארח לראשונה 40 משתתפים – מקהלת מורן הייצוגית עם המנהלת המוסיקלית שלהם נעמי פארן. כנראה שבגלל כמות המשתתפים הגדולה, וגם כמות הקהל הגדולה הצפויה להגיע (שכוללת גם זמרים ממקהלות ילדים אחרות מהאזור) הפעם הקהל לא ישב על הבמה אלא באולם. במהלך המפגש תופיע המקהלה בניצוחה של נעמי פארן ברפרטואר מגוון החל מויולדי ועד לעידן רייכל. שני קטעים יבוצעו בניצוחי – מתוך יצירתו הנפלאה של חיים פרמונט "ישרא וישמע". כמובן שהמפגש ילווה בשיחה עם נעמי פארן ובהדגמות מתוך הקטעים שיבוצעו והסברים, והקהל יוזמן גם לשאול שאלות. ביום רביעי הקרוב, 18.11, בשעה 18:30 בהיכל התרבות אור עקיבא.

 

הלב והנשמה ניצחו את הכסף

 

12241035_927274077358572_7710052178230198389_o

צילום: ענר גרא

 

כך נכתב השבוע בעיתון הארץ (אריה ליבנת) למחרת משחק הדרבי הרמת גני במסגרת הליגה הלאומית בכדורסל: "רבע שעה לפחות אחרי המשחק, המשיכו שחקני הפועל לחגוג עם האוהדים במקום לרדת לחדר ההלבשה. עירוני היא עדיין הקבוצה המתוקצבת יותר של העירייה, אבל הפועל היא הדבר ברמת גן". ועוד מדבריו: "למרות שלעירוני היה רוב ביציעים, קולם של האדומים נשמע הרבה יותר. במשך שעתיים ורבע לא הפסיקה חבורה של 200 אוהדים לשיר שירים כמו 'ברמת גן יש רק הפועל, מה זה מה זה עירוני?'". חשוב לציין שהסיבה היחידה שבגללה לעירוני היה רוב ביציעים היא שההנהלה שלה הקצתה רק 200 כרטיסים לאוהדי הפועל, משום שלא רצתה שבמשחק דרבי שהיא מארחת ומשודר ישירות בטלביזיה יהיה יותר קהל אדום. אז איך הם מילאו את האולם בשאר המקומות? הרי זו קבוצה "שרגילה לשחק לעיני חברות של שחקנים ובני משפחה", על-פי אותה כתבה בהארץ. ובכן התשובה היא, כפי שנכתב בכתבה: "'חברים יקרים וסגולים. כל אחד, אבל כל אחד, מגיע ביום ג' הקרוב לאולם זיסמן יחד עם אבא, אמא, אח ואחות, חבר, חברה וגם עם השכנה! יחד, אבל רק ביחד, נצבע את זיסמן אולמנו הביתי בסגול. רמת גן סגולה מאז ולעולם', כתב מנכ"ל עירוני רמת גן, ליאור וילהלם, בדף הפייסבוק שלו לקראת הדרבי הראשון נגד הפועל מאז 1987." וכל הקהל הסגול נכנס למשחק בחינם! העיקר למלא את האולם. אוהדי הפועל, לעומתם, נדרשו לשלם 50 ש"ח לכרטיס. אף פעם לא ראיתי בארץ אפליה כזו במחירי הכרטיסים בין אוהדי (או ליתר דיוק "מקורבי") המארחת לאוהדי האורחת. רק פעם אחת חויתי דבר דומה, כשהייתי ברוסיה במקרה בתקופה שבמהלכה התקיים משחק כדורגל בין ישראל לרוסיה, שאליו כמובן הלכתי. הקהל הרוסי שילם סכום שהיה שווה בערך 15 ש"ח, בעוד שהקהל הישראלי שילם כ-80 ש"ח לכרטיס. פי 5! אבל זה היה ברוסיה. אצל עירוני רמת גן זה אפילו לא היה מחירים שונים – זה היה חינם לעומת מחיר גבוה יחסית לליגה לאומית. אז אם אין לעירוני רמת גן הכנסות ממכירת כרטיסים, על מה מתבסס התקציב שלה? עירוני רמת גן לא צריכה לדאוג, היא מקבלת מעיריית רמת גן כמיליון ומאתיים אלף ש"ח בשנה. והפועל, ששייכת לאותה העיר ומשחקת באותה הליגה? הפועל מקבלת מהעירייה רק כ-200 אלף ש"ח בשנה. איך זה ייתכן? כנראה שעיריית רמת גן לא ממש מעודדת קבוצות אוהדים. הפועל רמת גן כדורסל היא קבוצה שהוקמה לפני ארבע שנים על-ידי אוהדי קבוצת הכדורגל של הפועל רמת גן. אותם האוהדים רצו להחזיר לחיים את הקבוצה שהיתה פעם אימפריה בכדורסל הישראלי והתפרקה לפני כמעט 30 שנה. בעבודה קשה מאד ובמסירות אין קץ הם עבדו בהתנדבות, גייסו כספים, הביאו שחקנים ששיחקו בהתנדבות בליגה ב', הביאו את האוהדים של הקבוצה לנסוע ולעודד בכל מגרש בליגה ב', אח"כ בליגה א' ובליגה הארצית. העונה הקבוצה כבר משחקת בליגה הלאומית, וזקוקה לתקציבים גבוהים יותר. כמובן שהאוהדים נותנים את חלקם ברכישת מנוי, רכישת מוצרי הקבוצה,  תשלום דמי חבר לעמותה וכו', ומגיעים לכל משחק לעודד. אבל התקציב גדול יותר ונדרשת גם תמיכה עירונית משמעותית יותר, וזו, כאמור, לא מגיעה. אז עם נתוני הפתיחה האלה, השבוע כאמור התקיים משחק הדרבי של רמת גן, לראשונה מאז 1987. הקבוצה המארחת, עירוני, קישטה את אולמה בבלונים סגולים, הביאה כמה מתופפים שיעשו הרבה רעש, הביאה את כל ילדי מחלקות הילדים והנוער של הקבוצה לאולם, והשמיעה ברמקול רעש של קהל בפול ווליום אחרי כל סל של הקבוצה. העיקר שתיווצר מראית עין של אוירה ביתית (שהיתה מאד מאד מלאכותית). ואצל הפועל, כיאה לקבוצת אוהדים, 200 האורדונים שהיו באולם עודדו ללא הפסקה, והשחקנים החזירו להם במשחק הקרבה, לחימה, השתטחות לכל  כדור, הגנת לחץ, והמון לב ונשמה. בסיום המשחק, חגגו האוהדים האמיתיים, אלו של קבוצת האוהדים, את הניצחון של הפועל על עירוני 72:69. הלב והנשמה ניצחו את הכסף.

 

12240838_927275067358473_1663763827535665302_o

צילום: ענר גרא

 

חוזר אל אהבת ילדותי

בתכנית "אינטרמצו עם אריק" ששודרה בטלביזיה החינוכית לא מזמן, התארחתי ודיברתי על עבודתי עם סולני תל-אביב, על הקונספציה האמנותית של האנסמבל, על שיתוף הפעולה המיוחד שהיה לנו עם שלמה גרוניך, על עבודתי עם מקהלת זמרי קולגיום, על העבודה החינוכית שאני עושה בחיפה ובגבעתיים, וגם על הנגינה בכינור, שאיתו התחלתי את דרכי האמנותית. במהלך התכנית ניגנתי בכינור באולפן ביחד עם נעם סיון קטע אילתור המבוסס על יצירתו "מוות ולידה", וגם הוקרן קטע שניגנתי בגיל 16 עם התזמורת הסימפונית הצעירה של  חיפה, מתוך הסימפוניה הספרדית של לאלו. הנה הקישור לתכנית, מוזמנים לצפות.

 

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=tShPPfrphc4]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"כמו המוניטור שמחובר ללב"

איך התמודדה השחקנית נלי תגר עם ביקורת קטלנית שהתפרסמה עליה ב"הארץ" כשהיתה בראשית דרכה כשחקנית? איך בכלל אנחנו מקבלים ביקורות שנכתבות עלינו בעיתון וכמה חשיבות אנחנו מייחסים להן? וגם: המופע לילדים "דירה להשכיר" עפ"י סיפורה של לאה גולדברג, עם השחקן עידו מוסרי ואנסמבל סולני תל-אביב – חוזר במסגרת ימי התרבות של מפעל הפיס.

 

"לא עומדת לוותר על החלום"

 

השם נלי תגר נכנס לתודעה שלי רק אחרי שראיתי את הסרט "אפס ביחסי אנוש". סרט ישראלי נפלא, שנון, שכל ישראלי ששירת בצבא יכול להזדהות איתו ועם סצנות משעשעות רבות שקורות בו. נלי תגר שיחקה את אחת משלוש הדמויות הראשיות בו, ביחד עם דאנה איבגי ושני קליין. התרשמתי מאד מהמשחק המצוין שלה, ומאז אני עוקב מדי פעם אחרי הקריירה שלה. לאחרונה ראיתי כתבה שבה היא מספרת על תחילת דרכה האמנותית ועל ביקורת קטלנית ומרושעת במיוחד שכמעט והרסה לה את הקריירה (זה קרה כמובן לפני "אפס ביחסי אנוש"). הדברים שלה מאד מעוררי השראה, וכמובן שגורמים לכל אחד מאיתנו שחשוף לביקורת בעיתון לשאול את עצמו איך הוא היה נוהג אם היה "זוכה" לביקורת שכזו. הנה דבריה:

"להיות שחקן זה עסק, ובעסק הזה אני עוסק מורשה. למזלי, לימודי המשחק התחילו ברגל ימין: כבר בשנה ג' התקבלתי ל"הבימה" (בעולם התיאטרון זה חתיכת וואו), ולמזלי הכל הלך. הצטלמתי באותה תקופה להמון סדרות, ביניהם עספור שמאוד הצליחה, ועוד לא מעט פרוייקטים. בעקבות ההצלחה הגיעה הצעה שהיתה הגשמת חלום מבחינתי  – עשיתי אודישנים לשחק בהצגה רומיאו ויוליה ב"קאמרי" והתקבלתי.

בתור אחת שהאמינה שהיא תהיה מנחה בערוץ הילדים, פתאום ללמוד את שייקספיר בקאמרי בתפקיד של יוליה זה משהו שהוא לא פחות ממדהים בעיני. בוקר אחד הגיעה ביקורת על ההצגה מ״הארץ״. לא נתקלתי בטקסט הזה מאז שהוא נכתב, ב12.3.11, ובשיא ההתרגשות אמרתי לבעלי שאני מתכוונת להקריא לו בקול את הביקורת. הכותרת היתה ״אמש בתיאטרון״ ונכתבה על ידי מיכאל הנדלזלץ:

"…אבל אתם הרי לא מעוניינים בפרטים אלא בעיקר, אז איך היה רומיאו ואיך הייתה יוליה. יוליה – די מכוערת, חיוך מאולץ, הקול הלא מעובד והישראליות הזועקת, לא מקלים על נלי תגר לגלם את התפקיד. הבגד, ובעיקר המגפיים, ממש מפריעים; מה שצריך לרומיאו ויוליה זו לא פרשנות – זה רומיאו ויוליה, ותיאטרון מקצועי לא יכול להציג את המחזה הזה בלי יוליה, כי אז לא משנה בעצם למה הוא רומיאו".

אפשר לשער שזה לא היה הבוקר הכי רגוע בתולדות חיי. מה שהפריע לי בעיקר היה הפער – הרגשתי שאני עושה תפקיד ממש טוב, והייתי בטוחה שאני טובה. לא הייתי חסרת ביטחון, אבל מההלם, ניסיתי לגמד את כל האירוע. התחלתי לספר לעצמי סיפורים ולהקטין את הסיטואציה: ״מי כבר קורא ׳הארץ׳?״, שאלתי את עצמי. ואז הגיעו הטלפונים. אנשים התחילו להתקשר, ובמבט לאחור הם בעצם התקשרו כדי לנחם אותי על מות הקריירה שלי. קיבלתי טלפונים מכל השחקנים מהשורה הראשונה, באותה תקופה עבדתי עם השמנא והסלתא של עולם התיאטרון. אחד אחרי השני אמרו לי שהם משתתפים בצערי, ושאני צריכה לקחת את זה בפרופורציות הנכונות.

אנשים התחילו להתקשר ולנחם אותי. נלי תגר

בעיריית תל אביב לא קוראים ״הארץ״

לאט לאט התחלתי לחשוב שכנראה קרה משהו ממש זוועתי. הגעתי באותו ערב לתיאטרון, ואף אחד לא יכול היה להסתכל לי בפנים. הרגשתי מצורעת, ידעתי שאף אחד לא יקנה את החיוך המאולץ שלי, בכל זאת, די מכוערת בנוסף לכל, שלא לדבר על הנעליים. בתוך כל המערבולת הזאת פיטרו אותי מ"הקאמרי". כמובן שזה לא קשור לביקורת ועוד יותר כמובן שזה לא אישי. אני מוצאת את עצמי בגיל 27, אחרי שאני עסק משגשג ועובד, בלי עבודה. אחרי כמה חודשים של צפייה בריאליטי ועישונים, אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להתעורר. הרי החשבונות לא הפסיקו להגיע, כנראה שבעיריית תל אביב לא קראו "הארץ" ולא ידעו שפוטרתי. החלטתי לחפש עבודה, ומצאתי אחת במוזיאון חיים נחמן ביאליק. אמרתי לעצמי ״טוב, מוזיאון זה לא רע, אני טובה עם ילדים, הייתי גם מדריכה בצופים״ וחשבתי שככה יהיה לי זמן לתכנן את החזרה שלי לתיאטרון, אבל בפנים, הלב שלי שבור. אני מרגישה שאנשים לא יכולים לשאול אותי ׳מה שלומך׳ ברחוב. אני בתוך מעגל של אבל. כל הזמן מה שעובר לי בראש ש׳זהו. החלום הזה שחלמתי כל החיים נגמר. היה נחמד, היית חמודה, באמת תודה שהשתתפת, ביי.״ לא הצלחתי להבין להבין איך זה קרה, ואני בשיאו של הדכאון, מוצאת את עצמי עובדת במוזיאון ביאליק, באמת מוזיאון נפלא. 

אנשים הסתכלו עליי בצורה מוזרה והתחילו לגשת ולשאול אותי שאלות: ׳אין כסף במשחק, אה? מה לעשות? ככה זה. חרא של מדינה׳. ואני באותו זמן פשוט לא מצליחה לצאת מזה, לצערי. התחלתי לחשוב על הסבה מקצועית. תמיד אהבתי הסטוריה, חשבתי. פתאום אני תופסת את הראש, ואומרת לעצמי – ׳זה לא יכול להיות׳. לא יכול להיות שאני כל כך רוצה להיות שחקנית, וכולם מסביב נותנים לי את התחושה שאני טובה בזה, ומיכאל הנדלזלץ כותב שני עמודים ב״גלריה״ עם תמונה שלי ואומר שאני גמורה – אז זה אומר שאני גמורה? 

עברתי דברים יותר גרועים בחיים

אני לא עומדת לוותר על החלום שלי. שוב ניהלתי שיחת נפש עם עצמי ואמרתי ׳או. קיי. טוב. בואי נעמוד על הרגלים. עכשיו תחשבי מה עושים". פתאום כל מה שעלה לנגד עיני היה הרגע הזה שרואים בסרטים של בתי חולים. הרגשתי כמו המוניטור שמחובר ללב, שפעם הוא עולה, ופעם הוא יורד, וזה לא משנה אם הוא למטה או למעלה, העיקר שלא יהיה באמצע. אז הבנתי שבסך הכל עכשיו אני נמצאת עכשיו למטה, ספציפית בשנת המס הזו. לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי לשנות את כל הגישה, פשוט לשנות את המציאות החיצונית שלי. התחלתי להתנהג כאילו זה מעולם לא קרה. מבחינתי, כל תקרית "הגלריה" (שבעיני היה מינימום ה"ניו יורק טיימס"), בנוסף לפיטורים מ"הקמארי", מעולם לא קרו. לא הייתי בהכחשה. אכן פיטרו אותי, אבל עברתי דברים יותר קשים בחיים. אבא שלי נפטר, סבתא שלי התאבדה, אני די בטוחה שאצליח להתגבר. כאילו מה קרה? ה"קאמרי", אפשר לחשוב. 

אחרי שמונה חודשים שבמהלכם לא עבדתי כשחקנית, התקבלתי לסרט שנקרא "אפס ביחסי אנוש". בעקבות הסרט הופעתי במגזין שנקרא "אינדיוואיה" בתור אחת מעשרים השחקנים המבטיחים בעולם. בעולם! וברגע כזה אני אומרת לעצמי: "אוקיי, בגלקסיה האנושית של כדור הארץ אני ברשימת 20 השחקנים הכי מבטיחים, ופאקינג הנדלזלץ כתב לא רק שאני מכוערת ושהבגדים שלי מכוערים (שזה אפילו לא התפקיד שלי, יש מלבישה), ואני קול לא מעובד וישראליות שזועקת (באותו רגע הבנתי שישראליות זה דבר רע בתיאטרון)״. פשוט לקחתי את הדבר הזה והבנתי איך המציאות החיצונית יכולה להשפיע עלינו. כמו שלא לקחתי את ההופע במגזין בשום התלהבות יתרה ולא ארזתי את חפציי, את הכלב ואת בעלי להוליווד, אני לא אתן גם למיכאל הנדלזלץ להרוס לי את הקריירה.

יש את הקלישאה שאומרת שחשוב תמיד ״ללכת קדימה״. ‎אני לא בכיוון. אני הולכת המון אחורה, אני מרגישה שגם להליכה אחורה יש משמעות. החיים הם כמו תמונה במוזיאון, רק שעומדים מרחוק ורואים את הנוף, מקבלים את הפרספקטיבה. גם אם יש עיכוב קטן בחיים, זה רק הלב שלנו, שנמצא בנקודה הזאת, החיים כולם הם גל עולה ויורד."

כמובן שכל מי שעוסק באמנויות הבמה חשוף לביקורת של מבקר זה או אחר. אני לא מכיר אמן, מוסיקאי, נגן, מנצח, סולן, הרכב קאמרי או זמר שלא קורא ביקורת שנכתבה עליו. אבל עד כמה באמת הביקורת הכתובה משפיעה על הקריירה שלנו? אני חושב שבעיקר בתחילת הקריירה, כשעדיין לא מספיק מכירים אותנו, הביקורת יכולה להשפיע מאד, לטובה או לרעה. כי מי שחי ופועל בארץ, ומופיע כאן בקביעות, זוכה לביקורות של אותם שלושה-ארבעה מבקרי מוסיקה באופן קבוע. יש ביקורות טובות יותר, יש טובות פחות, אבל אף ביקורת לא ממש יכולה להוריד או להרים אמן שפועל ומופיע בקביעות והקהל מכיר אותו. אני גם לא מכיר אף תזמורת, הרכב קאמרי, נגן, זמר או מנצח שתמיד כל הביקורות משבחות אותו או שכל הביקורות תמיד קוטלות אותו. אז למי שכבר מוכר ופעיל, חשוב שתהיינה ביקורות כתובות, ובכלל חשוב שפעילותו תסוקר באיזושהי צורה בתקשורת, כי כל עוד כותבים עליך משמע אתה קיים (או כמו שאמרה נלי תגר:  כמו המוניטור שמחובר ללב, שפעם הוא עולה, ופעם הוא יורד, וזה לא משנה אם הוא למטה או למעלה, העיקר שלא יהיה באמצע).

אבל בתחילת הדרך, כאשר כותבים עלינו בפעם הראשונה ובכך למעשה חושפים אותנו לראשונה לקהל – יש הרבה משמעות לביקורת. ולכן, ביקורת קטלנית ומרושעת כמו זו שקיבלה נלי תגר, בהחלט יכולה להרוס קריירה, וטוב שהיא הצליחה להתגבר עליה ולחזור למרכז הבמה. לא יודע איך אני אישית הייתי מתמודד עם ביקורת קטלנית אם הייתי מקבל כזו בתחילת הדרך. אבל לשמחתי, הביקורות הראשונות עלי כמנצח נכתבו בעקבות הקונצרטים הראשונים שלי עם אנסמבל סולני תל אביב, וכולן היו חיוביות ומשבחות. הייתי אז בן 25, ורק הקמתי את האנסמבל. לא הכירו אותי וכמובן שאף אחד לא שמע את האנסמבל עד הקונצרטים הראשונים האלה. לכן, הביקורות החיוביות שנכתבו על ידי שלושה מבקרים שונים (נעם בן זאב בהארץ, אורה בינור במעריב ואורי אפשטיין בג'רוזלם פוסט) נתנו איזושהי דחיפה ראשונה לאנסמבל החדש ודרבנו אותי להמשיך ולהתקדם איתו הלאה. למעשה בשנה וחצי הראשונות כל הביקורות שקיבלנו היו מפרגנות. ידעתי שתהיינה בהמשך גם ביקורות לא טובות, ואכן כאלה הגיעו בשלב מסוים, אבל הן לא היו כאלה שיכלו להרוס או למחוק את האנסמבל או אותי אחרי שכבר היינו עובדה קיימת, עם קהל מנויים ועם הצלחה מקצועית. הנה הביקורת הראשונה שהתפרסמה על סולני תל-אביב, ב-9.5.2001, יום לאחר קונצרט הבכורה בתל-אביב:

הארץ מאי 2001

 

 

 

חוזרים ל"דירה להשכיר"

 

 

בספטמבר יחזור האנסמבל לפעילות. נפתח את העונה דווקא בקונצרט לילדים, "דירה להשכיר" עפ"י סיפורה של לאה גולדברג למוסיקה שכתבה דקלה בניאל (שגם ביימה והפיקה את המופע). אל האנסמבל ואלי יצטרף השחקן עידו מוסרי, והשחקן/בובנאי דותן אלעד, ביחד עם הבובה קנון. הופענו עם "דירה להשכיר" בשנה שעברה בתל-אביב ובמודיעין, וזכינו להרבה התלהבות של קהל הילדים וההורים שהיו באולם. הקונצרט הקרוב יתקיים במסגרת ימי התרבות של מפעל הפיס (כרטיסים לכל המופעים במחיר אחיד של 20 ש"ח בלבד), באולם מופת ראשון לציון, ביום ה' 3.9 בשעה 17:30. הנה קטע מהמופע הקודם:

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=DuH65zCG2Jo]

הפתעה מרגשת, גלוריה משובחת ופנקייק טעים

אחרי איזה קונצרט הקהל ניגש אלי בזמן שניגבתי חומוס? מה היתה ההפתעה המרגשת שעליה לא כתב המבקר? ועם מי ישבתי לאכול אחרי סיום הפרוייקט? חוויות מפרוייקט ה"גלוריה" שהסתיים השבוע, והיה אחד האינטנסיביים שהיו לי עם האנסמבל.

10835284_10152396209862237_3421864246762279472_o

האנסמבל ומקהלת זמרי קולגיום בחזרה על הגלוריה של ויולדי בשטריקר. צילם ערן זהבי.

הרבה זמן לא היה לי פרוייקט אינטנסיבי כל כך עם האנסמבל כמו זה שהסתיים השבוע. שלושה קונצרטים שהגיעו לאחר שבוע חזרות עם האנסמבל, וחזרות נפרדות עם המקהלה ועם הסולנים, וכמובן חזרות של כולם ביחד. והרבה מאד שעות למידה של הפרטיטורות המורכבות – בבית ובנסיעות ברכבת.

בניצוח על רפרטואר שכולל מקהלה, ההכנה היא תמיד קשה יותר עבורי. גם בשל העובדה שיש טקסט ללמוד ולא רק תוים, וגם בשל העובדה שזמרי מקהלה זקוקים הרבה יותר למבט שלי, ולעיתים גם לתנועות השפתיים שלי – ולא רק לתנועות הידיים – על מנת להיות במיטבם. זה למעשה מכריח אותי לדעת את הפרטיטורה בעל-פה ולהיות כל הזמן עם המבט אל המקהלה ולשיר איתם באופן חלקי את היצירה, עם הכניסות של הקולות השונים. ובגלוריה של ויולדי יש שלושה פרקי פוגה מהירים שאינם פשוטים ללמידה.

לאחר שבוע החזרות האינטנסיבי הגיעו שלושת הקונצרטים, שהיו שונים מאד זה מזה. הקונצרט הראשון היה בחיפה, בכנסייה היוונית אורתודוכסית. האקוסטיקה שם, כמו בכנסייה – מהדהדת מאד ונעימה מאד להאזנה עבור הקהל, במיוחד במוסיקה ווקאלית. לנגן באקוסטיקה כזו, לעומת זאת, זה לא פשוט בכלל, כי הנגנים לא יכולים לדעת מהאזנה לקולות האחרים איפה הפעמה, מכיוון שהכל מהדהד ושומעים את הקולות האחרים בדיליי ומעורבבים זה בזה. זה הכריח אותי לנצח יותר כמו "שוטר תנועה" על מנת שכולם יסתנכרנו לפעמה שלי, ללא קשר למה שהם שומעים.

10846479_10152400993242237_3266487442441945404_n

הקונצרט בכנסייה היוונית אורתודוכסית בחיפה. צילם ערן זהבי.

בקונצרט בחיפה היתה הכמות הגדולה ביותר של קהל. הכנסייה היתה מלאה לגמרי, כולל אנשים שישבו על המדרגות. זה היה קהל מאד נלהב שמחא כפיים ממושכות לאחר כל יצירה. בשנתיים האחרונות הקהל שלנו בחיפה גדל, וכולל גם לא מעט צעירים, שמרביתם תלמידים ובוגרים של ביה"ס לאמנויות "רעות" (לשעבר ויצ"ו) חיפה. מאד מרגש אותי תמיד לראות את תלמידיי בקהל, ובמיוחד את אלה שכבר סיימו לפני שנה ושנתיים את התיכון, וממשיכים להגיע לקונצרטים גם בזמן שירותם הצבאי ולימודיהם האקדמיים. לאחר הקונצרט בחיפה חוויתי מקרוב את ההתלהבות הגדולה של הקהל בחיפה, כאשר ישבתי לנגב חומוס במסעדה בקרבת מקום ביחד עם כמה מתלמידיי לשעבר (שכיום משרתים בצבא), וכל כמה דקות ניגשו אלי אנשים שהיו בקונצרט והביעו את התלהבותם הרבה מהקונצרט, מהמוסיקה ומהביצוע.

למחרת הופענו בשטריקר – אולם שבו האקוסטיקה מהדהדת הרבה פחות, אך מצד שני הנגנים והסולנים שומעים הרבה יותר טוב אלו את אלו. הקונצרט בשטריקר היה טוב מאד, וזכה לביקורת משבחת מאד מנעם בן זאב, המבקר של עיתון הארץ.

10680117_379088115591621_6981729188950790261_o

הביקורת המשבחת של נעם בן זאב בעיתון הארץ.

 

אגב, קטע ההפתעה בקונצרט, שדווקא עליו לא כתב נעם בן זאב בביקורת, היה מרגש מאד עבורי. הזמנתי זמרת צעירה (בת 16) לשיר קטע של ויולדי עם האנסמבל. הזמרת, המאד מוכשרת – תכלת לוין שמה – היתה תלמידתי לכינור במשך למעלה משש שנים (היא החלה ללמוד עוד לפני שהיתה בת שבע), וגם ניגנה כמה שנים אצלי בתזמורת הקונסרבטוריון של גבעתיים וגם בקורסים של מתא"ן שהדרכתי בהם. הכישרון המוסיקלי שלה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בשירה, ובשנים האחרונות, לאחר שכבר עזבה את הכינור והויולה, השירה היא הכלי המרכזי שלה. שיתוף הפעולה שלנו על הבמה עם סולני תל-אביב היה מרגש מאד בפני עצמו, במיוחד לאור העובדה ש"גידלתי" אותה מגיל צעיר וראיתי מקרוב את התפתחותה המוסיקלית. שירתה היתה נהדרת, סגנונית וצלולה מאד.

10475432_378962748937491_5514133564033113491_oהגלוריה של ויולדי בקונצרט בשטריקר. צילם אורי צור.

הקונצרט השלישי והאחרון היה באולם וייל בכפר-שמריהו. שם יש אקוסטיקה טובה מאד, וזה מצלצל מאד יפה עם מקהלה. הקונצרט הזה גם הוקלט וצולם בוידאו, ואני מקוה שיצא טוב על-מנת שאוכל להשתמש בהקלטה.

עבורי הפרוייקט הזה היה מיוחד גם בגלל שחזרתי לעבוד עם מקהלת הקולגיום לאחר זמן רב שלא התראינו (והתגעגעתי אליהם). החוויה של העבודה עם המקהלה הזו היתה נהדרת, והזכירה לי את הימים הטובים של עבודתנו המשותפת בשנתיים שהייתי מנצחם הקבוע. בחזרות ובקונצרטים התגובה שלהם אלי היתה מצויינת, ואפשרה לי להיות ספונטני ולשנות מקונצרט לקונצרט ניואנסים של דינמיקות, ארטיקולציות וטמפי.

לאחר סיום הפרוייקט, בדרך הביתה מכפר-שמריהו, עצרתי לאכול ביחד עם שניים מנגני האנסמבל שגרים אף הם בצפון, ולשניהם היה תפקיד משמעותי בפרוייקט – הצ'לן עדיאל שמיט וזוגתו האבובנית שירה בן-יהושע. ישבנו בפנקייק של כפר-ויתקין, וטרפנו וזללנו (במיוחד אני) שיפודים ואח"כ פנקייקים (הם כל-כך טעימים שם), וקשקשנו אל תוך הלילה. זו היתה התפרקות של אחרי פרוייקט אינטנסיבי, שהיה בסופו של דבר מאד מהנה ומספק.

 

 

 

 

נאמנות לאידאלים מוסיקליים

כתבה שפרסם אתמול נעם בן זאב בעיתון הארץ מציגה את האנסמבל, ביחד עם שני גופים ישראליים נוספים, כגוף יוצא דופן שנוקט בדרך הנועזת והנדירה של "נאמנות לאידאלים מוזיקליים ואותנטיות בביצוע", וגם "רפרטואר מעניין, ומסירות לביצוע, ואתגר אינטלקטואלי שיתבע קשב ומחשבה". עוד הוא מספר על האנסמבל, שהוא הוקם "כתגובת נגד צעירה ועצמאית לתזמורות הממוסדות… שמיתדרדרות לעיתים ליחסי עבודה גרועים ולהתרופפות בערכי המוסר האמנותי שלהן". רוב הקהל אולי לא מבחין בהבדל הגדול והמשמעותי הזה בין האנסמבל לבין לא מעט תזמורות אחרות. אני שמח שנעם בן זאב הבחין בכך וכתב על כך. הכתבה המלאה בפנים.

לא פעם אני נתקל בקונפליקט הגדול בין הרצון ללכת עם האני מאמין האמנותי שלי, שלשמו הקמתי את האנסמבל, לבין הצורך להביא לאנסמבל עוד קהל, ללכת על המכנה המשותף הרחב ביותר, וכתוצאה מכך לייצר לאנסמבל עוד קונצרטים ועוד כסף. לא פעם התכניות שאני מציג נתקלות בהתנגדות, בטענה שהן לא מספיק אטרקטיביות ולא ימשכו קהל בהמונים. כמובן שמדי פעם אני נאלץ לשנות יצירה פה ושם על-מנת למשוך יותר קהל, כי ללא קהל לא יהיה אנסמבל, אבל יותר ויותר אני נוכח לראות שהנאמנות לאמת האמנותית שלי, בסופו של דבר "תופסת".

העונה אנחנו מבצעים שש יצירות ישראליות בשבע התכניות למנויים שלנו, מתוכן חמש בבכורה עולמית. הרבה מהמלחינים הם צעירים ולא מוכרים. ודווקא העונה יש לנו יותר קהל מאשר בעונה הקודמת. למרות אילוצים תקציביים אני לא מוותר על כמות החזרות הנדרשת על-מנת להביא את האנסמבל לליטוש מקסימלי. אני נוהג להזמין לאנסמבל נגנים עם ראש פתוח, אישיות חיובית, התלהבות ורצון לעשייה מוסיקלית אמנותית אמיתית. נגנים שלא מפחדים להתמודד עם יצירות מודרניות מסובכות, נגנים שמוכנים להשקיע בחיפוש ובנסיונות מוסיקליים בדרך למציאת אופן הביצוע הטוב והמשכנע ביותר, ולא רק לחזור על יצירות מוכרות. ולמרות הקשיים הכספיים, אחד הדברים שנשמרים באנסמבל במשך כל 13 שנותיו, הוא האוירה החיובית והפרגון בין הנגנים, היחסים הנפלאים בינם לביני ובינם לבין עצמם, אשר יוצרים בסופו של דבר גם ביצועים עם הרבה שמחה, התלהבות ותחושה של עשייה מוסיקלית אמיתית.

לא כל הקהל מבחין תמיד בהבדל הגדול הזה בין האנסמבל לבין חלק מהתזמורות ה"ממוסדות", והרבה פעמים כשאני מספר למנהלים ולמארגני קונצרטים על האנסמבל, אני נתקל בחוסר ההבנה או בחוסר ההבחנה במאפיינים האלה שמייחדים את האנסמבל. אבל אתמול, לשמחתי , פרסם נעם בן זאב כתבה ב"הארץ" על האנסמבל ועל עוד שני גופים ישראליים (אנסמבל "מיתר" ו"בארוקדה"), ובה הוא מציין בדיוק את הנקודות האלה, אשר מבדילות ומייחדות אותנו בנוף המוסיקלי בארץ. בכתבה הוא מציין את הקונצרט הנפלא שהיה לאנסמבל עם דוד גריילסאמר, אמן שמרחיק לכת הרבה יותר ממני בהעזה שלו, וללא ספק נותן לי השראה וכוח להמשיך בדרך זו. הנה הכתבה במלואה.

41147098_2976_170214080208_241147103_2976_170214080208_4

 

בפוסט הבא אספר על הקונצרט הנפלא שהיה אתמול בערב בחיפה, ובו הופעתי עם תזמורת ביה"ס התיכון לאמנויות "רעות", לשעבר ויצ"ו חיפה, לקראת נסיעתנו לפסטיבל בגרמניה.

יום היסטורי

12 שנה בדיוק חלפו מקונצרט הבכורה של אנסמבל סולני תל-אביב. יום היסטורי, שבו הוקמה תזמורת חדשה שהביאה משהו חדש לנוף המוסיקלי בארץ. הביקורת שנכתבה בהארץ לאחר הקונצרט, וגם סרטון על הימים הראשונים של האנסמבל – בתוך הפוסט. היום הזה עשוי להיות יום היסטורי גם עבור אוהדי הפועל רמת גן שתעלה בשעה 20:00 לשחק בגמר גביע המדינה בכדורגל נגד קרית שמונה. תחזיקו אצבעות!!!

הנה הביקורת של נעם בן זאב, שפורסמה למחרת קונצרט הבכורה של אנסמבל סולני תל-אביב, שהתקיים ב8.5.2001 במרכז עינב בת"א.

הארץ מאי 2001

בקונצרט הגאלה הקודם, בדצמבר 2011, הקרנו סרטון על הימים הראשונים של האנסמבל, הנה הוא כאן.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=sMt9O3dKo4w]

תמונה שצולמה בחזרה הראשונה של האנסמבל, בקונסרבטוריון נוה שרת. שולי ווטרמן, תמר ענבר והילה אפשטיין (שהיום זה גם יום הולדתה. מזל טוב!!!) איתנו באנסמבל מאז ועד היום.

Recovered_JPEG_267

הערב עשוי להיות גם יום היסטורי עבורי ועבור יתר אוהדי הפועל רמת גן בכדורגל – הקבוצה תשחק בשעה 20:00 במשחק הגמר של גביע המדינה. תחזיקו אצבעות

 

 

להציל את החינוך המוסיקלי – הצעה לשי פירון

את הפוסט היום אקדיש לכתבה שפורסמה ב"הארץ" ע"י נעם בן זאב, אשר עוסקת בנושא מצב החינוך המוסיקלי בארץ, עם מינויו של שי פירון לשר החינוך החדש. כמי שהחינוך המוסיקלי יקר לו, לא נותר לי אלא להסכים עם דבריו של נעם ולהביא את הכתבה כלשונה. הלואי והדברים שנכתבים בה יתגשמו ויתממשו.

פירון. רגע האמת

פירון. רגע האמת. צילום: ניר קידר

שי פירון אוהב מוסיקה. בביתו מערכת סטריאו משוכללת, כפי שהראה באחד הראיונות בעיתונות, וספריית דיסקים מרשימה ובה גם מוסיקה קלאסית וג'ז. גם פסיקותיו ההלכתיות של הרב פירון – חרדי מודרני – מעידות על אהבתו זו, ושיטוט קצר באינטרנט מגלה תשובות שהוא נותן לסוגיות אודות מוסיקה ויהדות, וכולן מקלות ומפשרות: מותר לדידו תמיד לשמוע כל סוג של מוסיקה, ואפילו ז'אנרים מסוימים של מוסיקה כנסייתית.

פירון אף נראה באחת התמונות בראיון עם גיטרה בידיו, וזו לא רק פוזה: הוא מופיע עם אנסמבל של מוסיקאים ובהם הכנר ניצן חן רז־אל, מנגן, וגם שר – ואפילו מקפיץ מדי פעם בקלילות את קולו באוקטבה.

בהיותו מבצע ומוסיקאי פעיל, שי פירון נימנה אפוא על אלה שיצאו מהמערה האפלטונית וגילו את סוד השפעת המוסיקה על נפש האדם. הוא חווה בעצמו את המגע הבלתי אמצעי של אדם עם רגשותיו באמצעות במוסיקה, את המשמעת שתובעת המוסיקה מהעוסקים בה, את החתירה אל היופי, את המשמעות שהיא מקנה לחיים – וגם את החוויה החברתית העמוקה שמקופלת בה: המוסיקה היא תמצית ההקשבה לזולת וההכרה בזולת. בלעדיהן אי אפשר לבצע אותה.

והנה הגיע רגע האמת של שי פירון, שר החינוך החדש. עתה בידיו הכוח להוציא את המוסיקה מדל"ת אמותיו ולהנחילה לכלל, לשתף בסוד המוני בני אדם – אלה התלמידים בבתי הספר בארץ.

שישה שיעורים קלים

למראית עין נדמה שההידרדרות בקרב התלמידים בישראל לבורות מוסיקלית כמעט מוחלטת ב-30 השנה האחרונות היא בלתי הפיכה. אבל קל מאוד לצאת ממנה אל פריחה מוסיקלית, ועל הדרך לזכות בפתרונות לעוד בעיות מעיקות במערכת החינוך: התנהגותיות, פדגוגיות, בריאותיות וחברתיות – והכל בזכות המוסיקה. הנה אפוא מתווה של סילבוס לשר החינוך החדש, ובו שישה שיעורים קלים שיובילו למהפכה חינוכית אמיתית.

1. המודל הבריטי. אפשר להתחיל בביבליוגרפיה. בעל התפקיד המקביל לפירון בבריטניה, שר החינוך של הממלכה מייקל גוב, הורה לפני שנתיים וחצי לדארן הנלי, אישיות מוסיקלית בכירה, להכין לו דו"ח על מצב החינוך המוסיקלי במדינה. לא יהיה ילד בריטי, מגן חובה ועד כיתה י"ג, שלא יזכה לחינוך מוסיקלי ברמה הגבוהה ביותר – ובסבסוד ממשלתי. מצא דרך לעשות זאת, הורה שר החינוך וציין שלא מדובר רק בעמדתו שלו: "כל שרי הממשלה תומכים לחלוטין בחינוך מוסיקלי – לכל הילדים".

הדו"ח של הנלי, שהתפרסם בפברואר 2011, מסביר את החשיבות החובקת־כל של המוסיקה לילדים, בין היתר בשיפור הלימודים, בהעצמה האישית ובחיברות. בין עשרות מסקנותיו: על כל בית ספר לספק חינוך מוסיקלי רחב שכולל ביצוע, הלחנה, האזנה וביקורת; השירה חייבת להיות חלק מרכזי בלימודים; על כל ילד ללמוד לנגן בכלי נגינה; על בתי הספר לספק קונצרטי מוסיקה חיה; על הממשלה ואגפי האמנות לממן כל זאת; ויש להנחיל להורים את ההכרה בחשיבות המוסיקה לילדיהם. כל זאת במסגרת תוכנית לאומית למוסיקה (The National Music Plan).

שר החינוך הבריטי, מייקל גוב. "בלי מוסיקה, החיים הם טעות", נחתם הדו"ח בציטוט האפלטוני

שר החינוך הבריטי, מייקל גוב. "בלי מוסיקה, החיים הם טעות", נחתם הדו"ח בציטוט האפלטוני. צילום: Reuters

המוטו של התוכנית, שאפשר לקוראה באינטרנט, הוא ציטוטים של אפלטון ואריסטו על פלאי המוסיקה ונחיצותה במערכת החינוך: "בלי מוסיקה, החיים הם טעות", מסתיים הציטוט האפלטוני.

2. סיעור מוחות. כדי להתאים את המודל הבריטי לישראל, עומדים לרשות שר החינוך החדש מומחים ישראלים בינלאומיים לחינוך מוסיקלי. פועלים כאן חוקרים וחוקרות שכתבו מאמרים וספרים וצברו ניסיון עשיר בהוראה מגן הילדים ועד י"ב וכן בהשכלה הגבוהה, ואף פיתחו קשרים עם עמיתים ברחבי העולם. כמה פגישות עם פאנל נבחר מחוקרות וחוקרים אלה, בין היתר ממכללת לוינסקי, האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים והמחלקה למוסיקה באוניברסיטת בר אילן, ינהירו לשר החדש את העקרונות הכלליים של החינוך המוסיקלי, את צדדיו המעשיים ואת השלכותיו מרחיקות הלכת.

מה בדיוק קורה בבתי הספר היום? מי מפקח על לימודי המוסיקה בגני הילדים ובגיל הרך? מהו "בית ספר מנגן" ומהי "עיר מנגנת"? מהן מגמות המוסיקה בתיכון ומה כוללות בחינות הבגרות בהן? האם הילדים שרים ומנגנים באנסמבלים? ומה אומרים המחקרים העדכניים בתחום: על כל אלה יוכל ללמוד השר בשתיים־שלוש פגישות עם האישים הרלוונטיים, כולל העובדות הכפופות לו ישירות: המפקחת הראשית (מפמ"רית) על לימודי המוסיקה והמפקחות האזוריות.

3. קערת הסלט. צעד גדול לקראת מהפכה חינוכית שבסיסה מוסיקלי יעשה השר החדש אם ירפא את המערכת ממחלת הילדות הקשה שלה, והיא הניסיון של קברניטי החינוך המוסיקלי לדורותיהם ללמד ולקדם מוסיקה ישראלית־כביכול בדרך של כור היתוך תרבותי. הסוציולוגיה כבר הראתה ש"כור היתוך" הוא מושג תיאורטי בלבד, ושמשמעותו המעשית היא השתלטות תרבות אחת על כל האחרות – והכחדתן. כך הושתקו בישראל והועלמו תרבויות מוסיקליות שלמות, בעיקר של יוצאי מדינות ערב.

כדי להחליף את האידיאולוגיה ההרסנית של כור ההיתוך לגישה המתקדמת של "קערת הסלט" – משמע: עירוב בין התרבויות תוך שמירה על העצמאות והייחוד של כל אחת מהן – על פירון לכלול מחנכים וחוקרים מזרחים בפאנל המומחים, וכן מזרמים יהודיים שונים כולל החרדים. אלה יציגו בפניו את העולם העשיר של מוסיקה מהמקורות ומארבע כנפות המזרח, וכך יוחזר ההון התרבותי־מוסיקלי לקהילות שנעשקו.

יתרון הקונסרבטוריון

4. אחרי הלימודים. בישראל יש 41 בתי ספר שבין כתליהם אין סמים ואין אלימות. 15 אלף הילדים הלומדים בהם באים אליהם מרצונם, אחרי שעות הלימודים הרשמיות בבית הספר היסודי או בתיכון. גם הוריהם משלמים כסף רב בעבורם. ובעיקר – בתי הספר האלו לא פועלים על פי תוכנית לימודים ארצית נוקשה: הם גמישים, מתאימים עצמם לרמת הילדים, לא עורכים בחינות כניסה ומקבלים כל אחד, ופילוסופיית החינוך שלהם היא שכל ילד ניחן בכישרון. אלה הם הקונסרבטוריונים למוסיקה.

הקונסרבטוריון מגלה לילדים שהמוסיקה היא לא רק אמצעי לפיתוח אינדיבידואלי ולא רק הקשבה פנימית, אלא גם הקשבה לזולת ויצירה משותפת: באנסמבלים קאמריים, בתזמורות ומקהלות. לשר התרבות החדש תהיה משימה ראשונה במעלה: להעניק למוסדות יקרי הערך האלה, שמתפקדים כבתי ספר לכל דבר ונתבעים לאמות המידה המחמירות של משרד החינוך, "סמל מוסד" – משמע מעמד בית־ספרי לכל דבר. כך יהיה תקציבם קשיח ולא יתנודד כעלה נידף ברוח מדי שנה, נתון לגחמת סעיף ה"תמיכות" שמעניק המשרד לגופים שונים שלעתים אין הם מוסדות חינוך כלל.

היום 41 קונסרבטוריונים חיים מתקציב שמספיק ל-3 בלבד – מה שאומר שחלק המימון של ההורים הולך ועולה, ולימודי המוסיקה הופכים לפריבילגיה לעשירים בלבד. זכור את המודל הבריטי, שר החינוך: לכל ילד, מגיל הגן ועד י"ב, הזכות ללמוד מוסיקה ברמה הגבוהה ביותר – לא רק לעשירים!

5. הקהילה השקופה. עם הכרזת העצמאות וכינון משרד החינוך הישראלי, החלו נסיונות ללמד את הערבים־פלסטינים שנותרו בגבולות הארץ על פי השיטה שעבדה כל כך טוב בהנחלת הזמר העברי ליהודים: השירונים. המפקחים על לימודי המוסיקה, בעזרת איש קשר ערבי, כתבו שירונים לתפארת לשימוש הילדים ומוריהם. היום למראה שירונים אלה נתקפים אנשים חלחלה: השירים בהם, חלקם לאומיים־ציוניים, מעולם לא היו רלוונטים, ובמקרה הטוב נזנחו עוד לפני שנפתחו כלל.

עתה צריך להבין שר החינוך שאת לימודי המוסיקה האלה יש לבנות מהתחלה – ועל ידי מוסיקאים ומחנכים אנשי הקהילה עצמה. זה 20 שנה שהתחום מתפתח בעזרת מורים ומורות ערביות צעירות, בוגרות מוסיקה במכללות ואוניברסיטאות – ואף נוסד בשפרעם קונסרבטוריון ערבי ראשון. טיפוח התחום, השתלמויות, כנסים, משאבים – אלה צריכים לזרום לאוכלוסיה הערבית כדי להשוות את תנאיה ליהודית.

6. הליבה. בישראל, לעומת בריטניה, המוסיקה אינה חלק ממקצועות הליבה בבתי הספר, אלא מקצוע מומלץ בלבד במסגרת "אשכול אמנויות" שמתוכו רשאים המנהלים לבחור שעה שבועית גם בתיאטרון, מחול, קולנוע, אמנות פלסטית, טלוויזיה או תקשורת. כל זאת רק בבתי הספר היסודיים – בעוד חצי מיליון תלמידי חטיבות הביניים והתיכון בישראל, מגיל 12 עד 18, לא מקבלים אפילו דקה של מוסיקה, למעט אלפים בודדים במגמות המוסיקה בתיכונים היהודיים.

תלמידים מנגנים. זן הולך ונכחד

תלמידים מנגנים. זן הולך ונכחד . צילום: דודו בכר

הואיל והמנהלים נהנים מדרגה גבוהה של אוטונומיה, גם בבתי הספר היסודיים הולכות ומתמעטות שעות המוסיקה לטובת המקצועות שנחשבים יוקרתיים יותר בעיני משרד החינוך, ובראשם מתמטיקה ולימודי דת ומורשת. כך גם נכחדים האנסמבלים שפעם פרחו – תזמורות ומקהלות ילדים בכל בית ספר – וזן המורים למוסיקה נכחד יחד אתם. זו צריכה להיות מטרת השר פירון: להחזיר את המוסיקה ללימודי הליבה, ואתה את הנפש והנשמה של מערכת החינוך.

אנטיה וייטהאס עזבה. כולם כבר מתגעגעים

עבודה יסודית. הקפדה על כל פרט. סטנדרטים גבוהים. נגינה סוחפת. פרוייקט מרענן. תגובות נלהבות. שבוע אנטיה וייטהאס הסתיים וכולם כבר מתגעגעים.

2013-02-10 21.50.17

כפי שכתבתי כאן לא פעם, באנסמבל סולני תל-אביב המצב אינו דומה לשום תזמורת אחרת, כי הנגנים אינם שכירים של התזמורת ולמעשה משתתפים באנסמבל מתי שזה מתאים להם, נוח להם, מסתדר להם. ולכן, מעבר למחוייבותנו לפרוייקטים שאמורים למשוך קהל, אנחנו בראש וראשונה מחוייבים לדאוג שיהיו פרוייקטים שימשכו את הנגנים לבוא ולנגן אצלנו. פרוייקטים שגורמים להם הנאה מעשייה מוסיקלית איכותית, למידה, השראה, אתגרים טכניים ומוסיקליים. את כל אלה סיפקה לנו השבוע אנטיה וייטהאס. פרוייקטים מהסוג של זה שהסתיים ביום ראשון הם טובים מאוד לאנסמבל. הם ממריצים, מרעננים, מלמדים, נותנים השראה, ומאוד מהנים עבור הנגנים. והבונוס של הפרוייקט האחרון – התגובות הנהדרות של הקהל ושל הביקורת.

הנה מקבץ תגובות שהגיעו אלינו בימים האחרונים:

"הקונצרט היה פשוט מדהים. מהצלילים הראשונים של ה-OP95 של בטהובן היה ברור שהולכת להיות חוויה. היא (אנטיה וייטהאס – ב.ט) הדגימה מה זו מוזיקה קאמרית ונתנה לתזמורת ולקהל חוויה בלתי רגילה."

"התרגשתי מאד מהאינטראקציה שהיתה בין הכנרת לקבוצה. האשה כשלעצמה היא תופעה. ממש רוקדת ובו זמנית יד כל כך קלה על הקשת וצליל כל כך מעודן… ההשפעה שלה על הקבוצה היתה יפהפיה. הם יצאו מגדרם לקראתה ואנחנו הרווחנו בגדול 🙂 אהבתי במיוחד את היצירה של בריטן ואני שוב מודה לך על ההזדמנויות האלו הבלתי רגילות ללמוד עוד על עולם המוסיקה. המשך הצלחה ושלא יירד לכם החיוך מהפנים"

"היה קונצרט נפלא – בטהובן מעורר השראה, היידן – 'קלאסי' מדי, בריטן – פגז. התזמורת – מעולה כהרגלה – רוצו לראות ולשמוע. האנסמבל הוא בין הטובים בעולם."

"היה קונצרט בלתי רגיל אתמול! אין מילים לתאר"

המבקר חגי חיטרון כתב בעיתון הארץ:

"מיד עם צלילי הרביעייה מאת בטהובן, שנוגנה ראשונה, נוצרה הרגשה שמתחולל מולנו קונצרט לא רגיל… סיכום הקונצרט כולו: היה נפלא"

אחרי סיום הקונצרט יצאו נגני האנסמבל עם אנטיה וייטהאס לשתות, לבלות ולהתפרק, אחרי השבוע האינטנסיבי שהם עברו ביחד.

377600_10151222532677237_2040844621_n

 

 

 

ערב סוער ואנרגטי

ערב מוצלח מאוד אתמול במרכז עינב הסתיים ב"התפוצצות אנרגטית" של כולנו בסימפוניה מס' 27 של היידן. לפני כן הפסנתרן דוד גריילסאמר נתן ביצוע מאלף, מוסיקלי ומלא השראה לקונצ'רטו מס' 9 של מוצרט, והוציא מהאנסמבל איכויות יוצאות מהכלל. האנסמבל גם ניגן בוירטואוזיות וללא ניצוח סינפוניה של ק.פ.ע.באך, ונגן הקרן שלנו אלון ראובן ניגן בשירתיות ובצליל נפלא את הקונצ'רטו לקרן של פרסטר.

הקהל יצא מגדרו במחיאות כפיים סוערות.

נעם בן זאב כותב על הקונצרט היום בהארץ:

תוכנית יפה חיבר ברק טל, המנצח והמנהל המוזיקלי של אנסמבל סולני תל אביב, לקונצרט הזה: הוא עשה "זום אין" למחצית המאה ה-18 ובדק מה הלחינו שם; ולא צריך לחפש הרבה בתקופה הזאת כדי לגלות בה אוצרות. מוצרט מוקדם, קרל-פיליפ-עמנואל באך בשיאו, היידן מוקדם אף הוא (הסימפוניה מס' 27): כל אלה סוערים, מתרוננים; וקפ"ע באך והיידן אפילו משתוללים ממש כיאות לסגנון "הסער והפרץ" הרומנטי האופנתי והאופייני לשנים האלה ביצירתם. בהתאם, אנסמבל סולני תל אביב – הפעם מורכב ברובו מנגנים אורחים (14 מתוך 22) – לא התאפק גם הוא, והשיל הגנות ועכבות, בלי פחד, כדי לעשות צדק עם המוזיקה.

במיוחד סער האנסמבל ביצירות הראשונות בערב: הסימפוניה השלישית של קפ"ע באך, בנו השני של יוהן סבסטיאן, שנוגנה בלי מנצח בהובלת הכנר הראשי מתן דגן; והקונצ'רטו מס' 9 של מוצרט: היצירה המרכזית בערב, אליה נשאו כולם עיניים – ואחריה סערו ופרצו גם הם במחיאות כפיים – בגלל הסולן-מנצח שלה, דוד גריילסאמר. הוא לא איכזב: תענוג לשמוע את גריילסאמר (על אף שהפסנתרנות שלו בערב זה לא הייתה במיטבה ונגינתו לקתה לעתים בחוסר החלטיות), כי הוא אותנטי, ומחשבתו תמיד ייחודית ומלאת דמיון, והניצוח שלו מעודן בהבעתו ומדוייק. גריילסאמר מביא זווית חדשה למוצרט, וזאת בלי מניירות ובלי כרכורי אגו והתפארות במוזיקליות הכובשת שלו, אלא מתוך צניעות. כאן הוא התקרב מדי להפניית עורף לסגנון, אבל לא חצה את הגבול והזכיר לקהל שוב למה כדאי לצאת לשמוע מוזיקה.

סוף הקונצרט הציג עוד סולן נהדר, נגן הקרן אלון ראובן, ביצירה כפויית טובה במקצת של המלחין הגרמני כריסטוף פרסטר אותה הוא ניגן במוזיקליות רבה; ואת המנצח ברק טל, שהגיש היידן סוחף לסיום.

 

לאחר הקונצרט, הצטרף דוד (עם ארבעת אחיו) אלי ואל נגני האנסמבל לארוחה בבית קפה בקרבת מקום. נשארנו שם עד שעה מאוחרת, ושוחחנו ארוכות על תכניותינו העתידיות, על המציאות המוסיקלית בארץ, על החוויות שלנו כמנהלים מוסיקליים של תזמורות בארצות שונות, ועל נושאים רבים אחרים.

שלומי שבן ויוני רכטר בערב הגאלה

כמי שמצוי בנושא החינוך המוסיקלי בארץ, אני מסכים לחלוטין עם כל מילה של נעם בן זאב על ערב הגאלה לקונסרבטוריון שטריקר בהשתתפות יוני רכטר ושלומי שבן. האשליה שנוצרה בערב הזה כאילו הכל כאן נפלא, עוד תתנפץ לכולנו בפרצוף. מתי יבינו כאן שבלי תקציבים סבירים מהמדינה (ולא צריך יותר מזה) לחינוך מוסיקלי – כל מה שנבנה כאן שנים בעמל רב ייהרס?

יוני רכטר: מהגאלה של שטריקר לגאלה של האנסמבל

ערב הגאלה לקונסרבטוריון שטריקר היה באמת חגיגי ומרשים, אם כי היו בו קצת יותר מידי נאומים ודיבורים. אבל כפי שכותב נעם בן זאב ב"הארץ", החגיגיות, כמות הכישרון על הבמה והמוסיקה הנפלאה באמת מטעים. קונסרבטוריון שטריקר, בדומה ליתר הקונסרבטוריונים בארץ ולכל נושא החינוך המוסיקלי – בקריסה. קונסרבטוריונים רבים נמצאים בקיצוצים, פעילויות מוסיקליות חינוכיות גוועות ומפעלים מוסיקליים נפלאים נסגרים. די אם נציין את העובדה שאנסמבל הסולנים הצעירים אותו יזם אנסמבל סולני תל-אביב בשנת 2005 בשיתוף הקונסרבטוריונים של שטריקר וגבעתיים, לא יכול להתקיים היום משום שאין לכך תקציבים מהקונסרבטוריונים. למעשה, כל פעילות חינוכית שהאנסמבל מקיים כיום עם תזמורות צעירות באה אך ורק מתקציבו הפרטי. כך היה בעונה שעברה בקונצרט שבו האנסמבל אימץ את תזמורת הקונסרבטוריון מגבעתיים, וכך יהיה גם בערב הגאלה הקרוב של האנסמבל ב29.12.2011, ובו יצטרפו נגני תזמורת הקונסרבטוריון של גבעתיים ותלמידי ביה"ס לאמנויות "רעות" חיפה אל נגני האנסמבל ואל יוני רכטר. הפרוייקט החינוכי הנפלא שבו נגני האנסמבל הדריכו תלמידי מוסיקה בקרית גת קרס בגלל העדר תקציבים מהמרכז למוסיקה בירושלים שמצוי אף הוא במשבר המחייב קיצוצים. והנורא מכל: מתא"ן, מפעל תרבות ואמנות לנוער – שגידל וטיפח אלפי ילדים העוסקים במוסיקה ובאמנויות נוספות – נסגר לפני שנה בשל היעדר הקצבות ממשרד החינוך, וזאת למרות המאמצים הרבים שעשיתי להצילו בשנים האחרונות.

בימים אלה אנחנו עסוקים בהכנות אינטנסיביות לקראת קונצרט הגאלה של האנסמבל (ששלושה אורחים בו הופיעו שלשום גם בערב הגאלה של שטריקר). על ההכנות הרבות – מארז התקליטורים, הצילומים לסרט העשור, הכנת התכניה המהודרת וכו' – בפוסט הבא.

ובינתיים, הנה הביקורת של נעם בן-זאב על ערב הגאלה של שטריקר. מסכים עם כל מילה.

בטהובן, ביג בנד ושלומי שבן

מוזיקה נהדרת, תלמידים מוכשרים ואורחים נבחרים: הקונצרט החגיגי לכבוד הקונסרבטוריון בתל אביב היה פשוט כיפי

מי שהיה אתמול בקונצרט החגיגי לכבוד קונסרבטוריון שטריקר בתל אביב עוד עלול היה לטעות ולחשוב שהמצב נפלא: הנה, שועי החברה והמעמד הבינוני-גבוה שלה באים ליהנות, יש ביג בנד מגניבה, מקהלת נערות שרה בקולות מלאכיים ונגנים צעירים מנגנים בטהובן בעומק מרשים, ובקרוב יעבור הקונסרבטוריון לאכסניה החדישה והמפוארת שלו – אז מה רע? זהו, שהכול. במדינה שמממנת 41 קונסרבטוריונים ברחבי הארץ בסכום שגובהו כגובה תקציב של שלושה קונסרבטוריונים בינוניים, שמתנערת ממחויבותה לחינוך מוזיקלי ומעסיקה מורים למוזיקה כעובדי קבלן בשכר רעב, שהורסת תרבות שנבנתה כאן בעמל רב ואכן, עדיין, קוצרת פירות בדמות תלמידים נהדרים כמו אלה שניגנו ושרו בערב זה – גורל התרבות המוזיקלית נגזר.

בהיותו במרכז הארץ, הקונסרבטוריון הישראלי שיחזור עוד מעט למעונו ברחוב שטריקר חזק יחסית; ומזלה של המוזיקה, עם כל הפיחות הדוהר במעמדה, הוא שיש לה קלף מנצח: הבמה; ולמוזיקה הקלאסית, עדיין, גם יוקרה. במה, תזמורת, תלבושות זוהרות, מנדלסון ובטהובן – אלה נכסים יקרי ערך שמושכים אליהם אנשים – טובים, טובים כולם – שהפרוטה מצויה בכיסם, והם יכולים להיווכח מיד אילו פלאים מחולל כספם, ואף יכולים לקבל את רבע שעת התהילה שלהם ולנאום לקהל, בטוחים שהם נורא חכמים ו/או מצחיקים. וטוב שכך: בלי אגודות הידידים, הספונסרים, חברי ההנהלה הציבורית, שתורמים מזמנם וממונם, הקונסרבטוריון היה גווע בין רגע.

זה היה ערב כיפי, שהתחיל בסווינג ונגמר עם יוני רכטר ושלומי שבן, ובתווך תלמידי הקונסרבטוריון ובוגריו וביניהם חגי שחם וצבי פלסר וארנון ארז, וכולם עשו מוזיקה נהדרת. רק תיקון קטן למנהל המוסד קוסטין קנליס-אוליאר: מהות הקונסרבטוריון היא לא מוריו, כפי שאמר בנאמנות גדולה לעובדים שלו; כי מה היו עושים המורים המצוינים האלה בחדרים שוממים מתלמידים?

ערב גאלה לכבוד הקונסרבטוריון הישראלי תל אביב (שטריקר), עם מקהלת בת קול, תזמורת הביג בנד, נגנים וזמרים. הנחיה: דליה מזור; ניצוח: יובל כהן וענת מורג. מרכז עינב תל אביב

מקומו של המנצח באנסמבל סולני תל-אביב

בהקשר לכתבה של נעם בן זאב מלפני כמה ימים בעיתון הארץ, על הספר "מיתוס המאסטרו" שנכתב לפני 20 שנה ע"י המבקר הבריטי נורמן לברכט (ומצורפת כאן בהמשך) – כמה מחשבות, זכרונות והרהורים על היחסים בין אנסמבל סולני תל-אביב לביני ב10 שנות קיומנו. איך זה עובד אצלנו באנסמבל?

הכתבה של נעם בן-זאב מלפני כמה ימים, על הספר "מיתוס המאסטרו", המתאר את העולם ההולך ונעלם של מנצחים כל-יכולים, רודנים, טוטאליטריים – גרמה לי לחשוב על השינויים שהעולם הקלאסי התזמורתי עובר, בכל הקשור לאופי התזמורות ולסמכויותיו של המנצח. אני משתכנע יותר ויותר שמנצח שזוכה לשיתוף פעולה ולאהבה מצד נגניו יקבל תוצאה יותר טובה בקונצרט. מנצח שיעודד את נגניו, יחמיא להם מידי פעם ויצור אוירה טובה ונעימה בחזרות, יזכה לשיתוף פעולה גדול ולמוטיבציה מצידם לתת 100% בקונצרט.

כשהקמתי את האנסמבל לפני 10 שנים, זה היה גוף  דמוקרטי לגמרי. החזרות היו מתנהלות בשיתוף מלא עם הנגנים, נגנים היו מציעים דרכים לביצוע ומקומות לחזור עליהם והעבודה התנהלה תוך ביטוי אישי לכל נגן ונגן. מכיוון שהאוירה היתה מאוד טובה וחברית, גם שעות ההתחלה והסיום לא היו ממש מוחלטות, הפסקות התארכו, חזרות החלו באחור, ולפעמים נמשכו מעבר לשעת הסיום.

האנסמבל בימיו הראשונים (2001): אוירה נהדרת, דמוקרטיה מוחלטת

התפקיד שלי בתוך כל זה היה לנווט את החזרות, להנחות ולהציע את רעיונותיי המוסיקליים, להקפיד על לוח הזמנים, ולדאוג להביא את האנסמבל לרמת ביצוע גבוהה מבלי לקפח או לדכא את האינדיבידואליות של הנגנים. היתרון הגדול היה שנוצר גוף תזמורתי יוצא דופן – גוף שבו כל נגן מעורב באופן אינדיבידואלי, ויש לו הזדהות מלאה ומוטיבציה להצליח. החיסרון היה שהדברים לקחו הרבה יותר זמן מהמקובל, כאשר לפעמים על כל קשת, דינמיקה או ארטיקולציה נפתח דיון ארוך, שגם אם בסופו התקבלה החלטה שמקובלת על כולם, הוא בזבז זמן חזרות יקר. שיטת העבודה הזו נמשכה כשנתיים וחצי, כאשר לאט לאט החלו להישמע קולות מצד הנגנים הקוראים לקצת פחות דמוקרטיה ולקצת יותר החלטיות מצידי, אשר תוביל ליותר יעילות. לקחתי את ההערות האלה מאוד ברצינות, והתחלתי להכין לפני כל פרוייקט לוח זמנים מפורט לכל חזרה, כתבתי בעצמי את הקשתות לכולם, גיבשתי בעצמי את האינטרפרטציה, סימנתי פרטים רבים של ביצוע בתוים, על-מנת לחסוך זמן חזרות יקר. התחלתי להקפיד על שעות התחלה וסיום, וניהלתי את החזרות בצורה הרבה יותר חד-צדדית. בגלל לוח הזמנים המוקפד, לא אפשרתי יותר מדי ביטוי אישי לנגנים שהיו להם רעיונות להציע, מכיוון שפחדתי שיתבזבז לנו הזמן היקר. כתוצאה מהתהליך הזה, גם שיתפתי את הנגנים פחות ברעיונות ובהצעות לרפרטואר, ובנושאים הקשורים להתנהלות האנסמבל. התוצאה המקצועית היתה ללא ספק טובה בהרבה, והיעילות בחזרות השתפרה פלאים, ומעידות על כך כמה מההקלטות הנפלאות של האנסמבל בשנים 2004-2007 (מוצרט סימפוניה מס' 33, פרוקופייב הסימפוניה הקלאסית, ברטוק דיברטימנטו למיתרים). אבל יחד עם זה גם נוצר קצת ריחוק בין הנגנים לביני, שכתוצאה ממנו הצטברו גם תסכולים אצל חלק מהנגנים.

שנת 2005: עבודה מקצועית ויעילה ביותר, על חשבון הביטוי האישי והאינדיבידואליות של הנגנים

בשנים האחרונות, בזכות תהליך אישי שעברתי, וגם בזכות ההרכב האנושי הנהדר באנסמבל, אני חושב שהאנסמבל הגיע לדרך העבודה הנכונה, היעילה והטובה ביותר. החזרות מתנהלות באוירה טובה, ותוך מעורבות של הנגנים בתהליך, אבל גם תוך יעילות וניצול של כל דקה לשיפור האנסמבל. יעידו על כך הפרוייקטים האחרונים שעשינו – קונצרט בחג המוסיקה הישראלית עם תכנית קשה מאוד – בשלוש חזרות; קונצרט בסלוניקי בשתי חזרות; קונצרט בכפר-שמריהו בשתי חזרות; תכנית עם אסתרית בלצן בשתי חזרות; בכל הפרוייקטים האלה העבודה בחזרות מאוד ממוקדת ומרוכזת, אבל יחד עם זאת לכל סקציה יש גם זמן עבודה נפרד בקבוצה שבו המובילים מנהלים את החזרה ולנגנים יש מקום לביטוי אישי. התוצאה מצויינת, וגם האוירה בחזרות, בקונצרטים ומחוצה להם – יוצאת מהכלל.

שנת 2010: סקציית הויולות שלנו בחזרת סקציה – אוירה מצויינת!!

אני חושב שכל אחד צריך שיציבו לו גבולות על-מנת שהוא יהיה מרוצה ומסופק. חופש מוחלט, ללא יד מכוונת החלטית, לא יגרום בסופו של דבר אושר לנגנים, כי הוא לא יוביל לתוצאה טובה. יד מכוונת החלטית נחוצה מאוד בגוף המורכב מהרבה אנשים, אך יחד עם זאת דיכוי וסרוס הנגנים עלול ליצור גם הוא תוצאה לא רצויה – בגלל תסכולים וחוסר רצון לשתף פעולה. החיים מלמדים אותי שמנצח הוא בראש ובראשונה – פסיכולוג!!! ואת זה לא מלמדים באקדמיה למוסיקה…

סולני תל-אביב, אוקטובר 2011: פרוייקטים מוצלחים בשתי חזרות בלבד

הנה המאמר של נעם בן זאב:

סוף שלטונו של המאסטרו המוסיקלי

מי שביקר בסיאול בירת דרום קוריאה שם לב ודאי לתופעה הייחודית לה: בכל יום מתקיימות ברחבי העיר שביתות מלוות בהפגנות, לעתים עשרות מהן. המחזה דומה בכולן: בטיול רגלי בעיר נתקלים לפתע בשרשרת שוטרים שספק חוסמת ספק מגינה על חבורת מפגינים – פקידות בנק, עובדי מסעדה, קופאיות או פועלים – שיושבים על המדרכה בפתח העסק שאותו נטשו, קוראים קריאות קצביות, שרים, מקישים בכלי הקשה ומניפים כרזות. העוברים ושבים נעצרים, מביעים הזדהות, משוחחים – ואחרי זמן כולם מתפזרים לדרכם.

לפני כשבועיים, בסוף אוקטובר, הצטרפה קהילה יוצאת דופן אל מעגל המפגינים – זו של נגני התזמורת הסימפונית של רשות השידור הקוריאנית (KBS), תזמורת שהוקמה בשנות ה-50 ונהפכה למובילה במדינה. הנגנים לבשו טישירטס ועליהן סיסמאות הקוראות לפיטוריו של המנהל המוסיקלי שלהם, האמריקאי ממוצא קוריאני האהם שיניק.

טוסקניני. איך להעיף נגן באמצע החזרה

טוסקניני. איך להעיף נגן באמצע החזרה . צילום: אי-פי

מקצת הטענות נגדו היו מקצועיות ("הוא לא מבחין בין צליל אבוב לקרן יער"), אבל רובן נסובו סביב יחסו האדנותי לנגנים, אמצעי המשמעת הלא הוגנים שנקט, והדרך שבה פיטר נגנים ראשיים והחליפם באחרים. ובסיכום: התנגדות של קהילה מדוכאת לרוח ה"מאסטרו", השליט הכל-יכול שעל פיו יישק דבר, הרודה בנגניו ורשאי להשפילם ולפטרם כרצונו.

על הרודנות של המאסטרו ועל דיכוי הנגנים במוסד התזמורת הסימפונית, כבר נכתב בספר שהשבוע מלאו 20 שנה להוצאתו, "מיתוס המאסטרו", מאת מבקר המוסיקה הבריטי נורמן לברכט. בביקורת על הספר הזה שפורסמה לפני כמה ימים נטען, כי הוא "חולל מהפכה בתודעת הציבור, ושינה מהיסוד את דימויו של המנצח על תזמורת סימפונית: ממנהיג בעל כוחות על-טבעיים לשחקן מובהק בשדות הכוח. הספר נמכר ברבע מיליון עותקים", ממשיכה הביקורת האוהדת, "וניבא אז את העתיד – שאולי הוא זמננו-אנו – שבו שלטון המאסטרו יבוא סוף סוף אל קצו".

לא לגמרי מפתיע לגלות, כי מי שמפרגן בנדיבות כזו לספר "מיתוס המאסטרו", ומי שאף מוסיף ומספר איך הספר ממש שינה את חייהם של מנצחים ("ולדימיר יורובסקי, עכשיו המנצח על הפילהרמונית של לונדון, סיפר לי שהחליט לנטוש את שרביט הניצוח אחרי שקרא אותו") – הוא לא אחר מאשר המחבר, נורמן לברכט עצמו. מי שקרא את ספרו זה, או ריפרף על ספריו האחרים או עקב אחרי הקריירה הנוסקת של לברכט, שכותב באינספור עיתונים ומפרנס בלוג שנקרא על ידי מיליונים – מכיר היטב הסגנון והתוכן היהירים של הכותב: זה חלק משפתו, ויש אומרים חלק מהחן שלו.

קשה לצלוח את הספר, אבל בכל זאת אפשר לקרוא בו כמה דברים מעניינים על עלייתו של מוסד המנצח במאה ה-19 ועל המנצחים הגדולים (מאסטרי) שנולדו מאז ונהפכו לסופרסטארים, לדמויות מרכזיות בתרבות המערבית.

המשמעות האמיתית של המאסטרו, מונח שמתאר גבר נערץ ועריץ, כל יכול, נתון לגחמות, מין אמן טוטאלי שמפסל את המוסיקה במו ידיו – היא, לדברי לברכט, פוליטית-חברתית, ומטרתה היא אגירת כוח וכסף. הרברט פון קאריאן, המנצח האגדי של תזמורת ברלין ושל פסטיבלים חשובים, לאונרד ברנשטיין האגדי מניו יורק, וגאורג שולטי משיקאגו, אגדי לא פחות, הם שלושה דינוזאורים, על פי לברכט, שעוד התהלכו על פני האדמה בשנות ה-80, מושכים בחוטי התעשייה המוסיקלית הבינלאומית ושולטים בהון עתק, אחרוני דור שהלך ופס מן העולם.

באותו זמן כבר פעלו בסביבה מנצחים צעירים מהדור החדש: סיימון ראטל בברמינגהאם שסירב לקבל תזמורות גדולות ויוקרתיות; מנצחים רוסים צעירים בסוף העידן הסובייטי ומיד אחריו – יורובסקי למשל – שנרתעו גם הם מריכוז של כוח; ובפינלנד, בראשותו של אסה פקה סאלונן, דור של מנצחים מוכשרים, צנועים, נעדרי כל אקסטרווגנצה ותסביך שליטה, שכבר לא רדו בנגנים ולא השפילו אותם. זה דור שבקרבו לא ייתכן מקרה כמו האנקדוטה המסופרת על טוסקניני, רודן מפחיד ואכזר, ולפיה הוא הפסיק חזרה ודרש מנגן שכנראה טעה לומר לו באיזה תאריך נולד, לתשובתו המשיך ושאלו "באיזה יום זה היה?", וכשקיבל את התשובה קבע "זהו יום שחור לעולם המוסיקה" – ופיטר אותו.

בארנבוים למשל

האם ימים אלה חולפים, כנבואת לברכט? באופטימיות זהירה ניתן לומר שכן. אמנם למרות המצוקה הכלכלית של תזמורות וקריסת חברות התקליטים הגדולות, שצימצמו מאסטרי רבים לגודלם הטבעי, עדיין יש מנצחים שבידיהם עוצמה חובקת עולם. למשל, אותו סיימון ראטל הצנוע שעלה לגדולה ולניהול המוסיקלי של הפילהרמונית הברלינאית, או דניאל בארנבוים ותזמורותיו – האופרה של ברלין, "דיוואן מזרח-מערב" ועתה גם בית האופרה "לה סקאלה". ואמנם גם בתחומים שבהם נוצר מופת של מנצחים מסוג חדש – תזמורות הבארוק, ומנגד אנסמבלים של מוסיקה חדישה – עדיין מוצאים מאסטרי בתבנית הישנה כמו ג'ון אליוט גרדינר, או פייר בולז.

אבל בכל זאת ניכר שינוי בכיוון הרוח: תזמורות הבארוק והמוסיקה החדישה, ועלייתן של נשים מנצחות, מעוררים תקווה לזן אחר של מנצח, מאסטרו או מאסטרה: דמוקרטית, משתפת ואדיבה בעשייה המוסיקלית עצמה; ובמעגל הפוליטי-כלכלי: בלי גחמות ושגעונות, בלי דרישות מופרזות, מנצחת או מנצח שיודעים את מקומם בתוך מערכת חברתית ועסקית ושלא על פיהם יישק דבר.

המרד נגד המנהל המוסיקלי של התזמורת הקוריאנית מצד נגנים שכבר לא מוכנים לקבל את מרותו בלי ערעור מתיישב איפוא עם הרוח הזאת, ועם רוח המחאה החברתית והתביעה לצדק חברתי בכלל; ותגובתו למחאה, ששיקפה סירוב מוחלט להכיר בה – "לא ייתכן שחברי תזמורת ימרו את פיו של המנהל המוסיקלי", אמר – היא שירת ברבור של מי שיטואטא כנראה מהר מאוד מהבמה.

ובישראל – האם כאן פועלת גם כן דמות מאסטרו כל יכול שכזה? בסצינה קטנה ורחוקה כל כך, העוצמה המרוכזת בידי מאסטרו היא אפסית ביחס למוקדי הכוח העולמיים, אבל עלולה להיות כמעט אבסולוטית בתוכה-עצמה. האנסמבלים הבארוקיים בישראל, למשל, הם דוגמה להתנהלות שיתופית ושוויונית, וכך גם רוב הקבוצות למוסיקה חדישה. ובקרב התזמורות הסימפוניות, קשה לומר שדן אטינגר מראשון לציון, פרדריק שאזלן, מנהלה המוסיקלי החדש של הסימפונית ירושלים, ואפילו נועם שריף מתזמורת חיפה, הבולט בנוף הישראלי כבר יותר מחצי מאה – מייצגים את מיתוס המאסטרו.

יש אמנם גברים בעלי כוח שפועלים בסצינה: גיל שוחט, למשל, שחולש על שלושה פסטיבלים, על היכל תרבות בצפון ועל סדרות אינספור של קונצרטים מוסברים; ודן יוהס, שמנהל קבוצה למוסיקה חדישה ("אנסמבל המאה ה-21"), אולם קונצרטים ("התיבה") והוא גם ראש איגוד הקומפוזיטורים. אבל דמות המאסטרו בישראל, בעיקר מבחינה מוסיקלית, שמורה באמת רק לאחד: זובין מהטה, המנהל המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שעתה מציינים 50 שנה להופעותיו עם התזמורת.

אשר לעתיד – אולי פעילותן של שתי מנצחות מצוינות, טליה אילן וקארין בן יוסף, ושל רבות אחרות שלומדות ומתמחות בניצוח, מחישה גם היא את בוא עידן הדמוקרטיה בתזמורות.