מוות, לידה, והרבה חוויות

הפרוייקט המדהים של "מוות ולידה"; הקונצרט המרגש בסנט פטרסבורג; ההפתעות המשעשעות עם קלייר מגנאג'י ועם אלון אולארצ'יק; הביקורות המפרגנות מנעם בן זאב; השידורים החיים באינטרנט; סיכום הארועים המרכזיים באנסמבל בשנת 2014

 

לידה של יצירה

10423299_10152926172669535_5680187383078788224_n

אינאס מסאלחה עם סולני תל-אביב ב"מוות ולידה" של נעם סיון

 

היצירה הכי "לא שגרתית", תובענית ומרגשת שביצענו השנה היתה "מוות ולידה" של נעם סיון – יצירה בעברית ובערבית שבה למעלה מ20 טקסטים שונים, בשתי השפות. ההכנה הארוכה והאינטנסיבית של היצירה, שכללה למידת ההיגוי והטקסטים בערבית, למידה של הפרטיטורה, עבודה יסודית עם המקהלה ועם הסולניות, והכנת התזמורת לביצוע – כל אלה יצרו התרגשות יוצאת דופן בביצוע הבכורה של היצירה. התגובות, שלא כמקובל ביצירות ישראליות, בודאי לא ביצירות ארוכות של למעלה מחצי שעה, היו יוצאות מהכלל טובות. בזכות שיתוף הפעולה והמסירות של כל המעורבים, ובראשם המלחין נעם סיון וזמרת הסופרן אינאס מסאלחה, וכמובן עינת ארונשטיין ואני – נולדה היצירה החדשה והמרגשת הזו. הנה קטע קצר מתוכה

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=5gWoTpWc1_4]

 

בשנת 2014 ביצענו יצירות ישראליות רבות בבכורה עולמית – יצירה של נמרוד סהר, עליה ניצח דוד גריילסאמר, יצירה לפסנתר ותזמורת של איל אדלר, "עד מתי" של יבגני לויטס למילים של יעקב ברזילי, סויטה בסגנון עתיק של אריה ברדרומא, מחזור השירים של בעז בן-משה אותו ביצענו ממש לפני מספר שבועות, יצירתה של דקלה בניאל "דירה להשכיר" בקונצרט לילדים, וכאמור, "מוות ולידה" של נעם סיון.

 

ערב בלתי נשכח

הנסיעה שלנו לרוסיה לפני חודשיים היתה חלומית, והקונצרט על הבמה באולם הפילהרמונית של סנט פטרסבורג היה בלתי נשכח. האולם עצמו, האקוסטיקה המדהימה, הקהל הרב שמילא אותו וישב לאורך כל הקונצרט קשוב ומרותק, התגובות החמות והנלהבות, היחס החם והאוהד שקיבלנו והארוח הנפלא לו זכינו – כל אלה הפכו את הנסיעה הזו להצלחה גדולה. זאת למרות שהיתה לנו הכנה לא אידאלית – שתים וחצי חזרות בלבד, שאחת מהן בחדר עם אקוסטיקה בלתי אפשרית לעבודה, סולן שהגיע רק לחזרה של 40 דק' בבוקר הקונצרט, ונשפנים שאינם מנגני האנסמבל אלא מקומיים. אבל כנראה שהתנאים, העובדה שכולם היו ממוקדים רק במטרה הזו (ולא צריכים לרוץ מהחזרה לעבודה אחרת או לקחת את הילדים), והאולם המדהים – כל אלה גרמו להצלחה הגדולה שלנו ברוסיה.

10750479_10152338429192237_7006720746054558077_o

האנסמבל עם הסולן עמית פלד בחזרה הגנרלית על הבמה בסנט פטרסבורג

בואי נגיד שאני שלך

לפני כשנתיים התחלנו להכניס הפתעות לקונצרטים שלנו. השנה היתה לנו הפתעה אחת משעשעת במיוחד, והיא האריה של לה פולי מתוך האופרה פלאטה של ראמו. הסולנית בקונצרט היתה זמרת הסופרן קלייר מגנאג'י, והיא בחרה באריה המשעשעצת הזו, ושיתפה גם אותי כשחקן בביצוע. הנה הביצוע מהקונצרט שהיה בכפר-שמריהו ב12.5.2014

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=PeaW56vLZo8]

 

הפתעה יוצאת דופן נוספת היתה שילובו של אלון אולארצ'יק באמצע הסימפוניה הפשוטה של בריטן. את השיר המוכר שלו "בואי נגיד שאני שלך" הוא עיבד לתזמורת כך שהוא נפתח בפיציקטו של המיתרים. הפתיחה הזו התחברה היטב לסיום הפרק השני – פרק הפיציקטו – מהסימפוניה הפשוטה של בריטן. הנה הפרק כולו עם החיבור לשיר של אולארצ'יק, מקונצרט ב24.3.2014

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=F9UlSlSo1eY]

 

דרך מסקרנת, פתוחה, לא בטוחה

אחרי תקופה ממושכת שבה לא זכינו לביקורות מנעם בן זאב, בשנת 2014 זכינו לשתיים כאלה, ושתיהן מפרגנות ומשבחות במיוחד. בשתיהן מציין נעם את נאמנות האנסמבל לאידאלים המוסיקליים שלו, ואת ההעזה הן ברפרטואר והן בביצוע.

"הדרך הנועזת הזאת, הנדירה כל כך, של נאמנות לאידאלים מוזיקליים ואותנטיות בביצוע… רפרטואר מעניין, ומסירות לביצוע, ואתגר אינטלקטואלי שיתבע קשב ומחשבה… הם (סולני תל-אביב) נתנו תחושה של מוזיקה ספונטנית, הרפתקה שמציעה דרך מסקרנת, פתוחה, לא בטוחה." כך פורסם ב17.2.2014 בעקבות קונצרט של האנסמבל עם דוד גריילסאמר, ועל הקונצרט האחרון, עם הגלוריה של ויולדי, הוא כתב "הקונצרט כולו, במלואו, שהלך ועורר השתאות ככל שנמשך- כולו פליאה מיופיו, מהטכניקה שלו, מהטעם, מהנגינה והשירה שנשמעה בו…", והוסיף על האנסמבל ש"אפשר להעז ולומר שעבר גלגול לקבוצת בארוק אמיתית, סוערת, ריתמית, שאפשר לסמוך עליה".

הנה הביצוע של הגלוריה של ויולדי, עליו נכתבה הביקורת האחרונה. הסולנים הם רויטל רביב ואלון הררי, והמקהלה היא זמרי קולגיום תל-אביב

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=BgHD6Mdb8KY]

סולני תל-אביב – גם בצ'ילה וביפן

השנה התחלנו בחידוש מהפכני – שידורים חיים בוידאו באינטרנט. הקונצרטים של האנסמבל משודרים ישירות וניתן כיום לצפות בהם מכל מקום בעולם, בשידור חי או בשידור חוזר. אמנם החידוש הזה הוא עדיין בשלב הפיילוט, ולכן לא כל הקונצרטים שודרו, אבל עד כה שודרו חלק מהקונצרטים שלנו וזכו לכניסות וצפיות רבות, ואנחנו ממשיכים עם זה גם ב2015. הקונצרט הבא שישדר יהיה "תמונות ילדות" בחודש פברואר, ובמרכזו יצירתו החזקה של חיים פרמונט "ישרא וישמע" למקהלת ילדים, מקהלה מעורבת ותזמורת, על-פי טקסטים של מיריק שניר.

הנה קטע מהשידור של קונצרט פתיחת העונה של האנסמבל, מתוך הסימפוניה החמישית של שוברט

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=D-MfsMYL2Rs]

 

את שנת 2015 אנחנו פותחים בקונצרט למנויים שבו מפגש בין העולם הקלאסי לעולם הכלייזמר, ובמרכזו סויטה קונצרטנטית של מנחם ויזנברג לכינור קלאסי, כינור כלייזמר ותזמורת. הסולנים יהיו הכנרים זוהר לרנר (קלאסי) ודניאל הופמן (כלייזמר). הקונצרטים מתחילים כבר ב11.1.2015.

 

 

 

 

 

 

 

לשמור על הסטנדרטים הגבוהים

במאמר שפורסם לאחרונה במגזין אופוס, מספר הכנר הראשי של התזמורת הסימפונית של שיקגו רוברט צ'ן כיצד שומרים על סטנדרט גבוה בתזמורת. הוא מציין ארבע נקודות מרכזיות – משמעת, מחוייבות, מנהל מוסיקלי וחיבור בינו לבין התזמורת – כנקודות שיכולות לעשות את ההבדל בין תזמורת "טופ" לסתם תזמורת. הנה המאמר כלשונו, עם כמה תוספות שלי מנסיוני עם סולני תל-אביב.

"המנצח גיאורג שולטי אמר פעם ש"ניצוח על תזמורת הוא כמו כניסה לכלוב עם 100 אריות: אם תפגין סימני חולשה – הם יטרפו אותך". כאשר הצטרפתי לתזמורת הסימפונית של שיקגו התחלתי להבין את הכוונה שבדבריו. רוב תזמורות הצמרת בעולם רגילות לנגן עם המנצחים הטובים ביותר, ולכן כאשר מגיע מנצח שתפקודו אינו עולה, לדעת התזמורת, בקנה אחד עם הסטנדרטים הגבוהים שלה – טבעי שלא יזכה לכבוד בקרב הנגנים. כך גם לגבי נגני התזמורת – נגן שרמת נגינתו או רמת הכנתו אינה עולה בקנה אחד עם זו של שאר נגני התזמורת, יחוש מהר מאוד ביחס הבוז כלפיו.

אינני יכול לדבר אודות תזמורות אחרות, אך מניסיוני ככנר הראשי של התזמורת הסימפונית של שיקגו, הגעתי לכמה מסקנות בקשר לדברים שעשויים להשפיע על איכות של תזמורת:

המשמעת

כמה שזה עלול להישמע מוזר, למשמעת בדברים פשוטים, כגון שיחות חולין בין נגנים או הליכה על הבמה בזמן החזרות, יש השפעה גדולה מאוד על נגינת התזמורת. ההשפעה אולי אינה ישירה, אך זה פותח דלת לזלזול או חוסר תשומת לב בדברים אחרים, משמעותיים יותר. אני מוצא שאווירה חסרת פשרות במהלך החזרה משפיעה מאוד בטווח הרחוק, ויכולה להבדיל תזמורת מצויינת מתזמורת טובה.

המחויבות

איכות היא משהו שנבנה לאורך זמן, לעתים לאורך שנים ואף יותר, ובהקשר זה איכות התזמורת מושפעת במידה רבה בידי המחויבות של הנגנים לקראת החזרות. המחויבות של הנגנים משפיעה על איכות התזמורת בשתי דרכים: ראשית, הסיכוי לביצוע טוב גדל בשל העובדה שהכנה חסרות פשרות לקראת החזרות תחסוך זמן יקר במהלכן, מה שיאפשר יותר עבודה על פרטים ופרשנות. שנית, כאשר המחויבות להכנה טובה היא חלק בלתי נפרד מהפסיכולוגיה של חברי התזמורת, מופעל עליהם לחץ תמידי לעמוד ברמה הגבוהה שמציבים חבריהם לתזמורת, והחשש הזה מדרבן אותם לעמוד באותם הסטנדרטים. הדבר פועל גם בכיוון ההפוך – כאשר נגן התזמורת לא מוקף בסטנדרטים גבוהים מסביבו, האם יבחר בדרך הקשה או האם ייסחף עם העדר? ההימור שלי הוא שהסטטיסטיקה נוטה לכיוון האפשרות השנייה.

המנהל המוזיקלי

נהוג לומר שמנהל מוזיקלי טוב יכול להעלות את רמת התזמורת, וזה כנראה נכון, אך מעניין לראות שזה יכול לקרות במסגרת גישות שונות לחלוטין שנוקט המנהל המוזיקלי. למשל: טוסקניני הגדול נהג לדרוש מנגניו אחידות מוחלטת בכל הנוגע לקשיתות ואיצבועים, (וכך גם עם כלי הנשיפה) ואוי לו לנגן שלא ניגן באחידות לשאר הנגנים. המנצח לאופולד סטוקובסקי, לעומת זאת, ביקש מנגניו לנשוף ולהשתמש בקשיתות לפי תחושתם – ושני המנצחים השיגו תוצאות נפלאות. המסקנה הקלישאתית למדי היא שאין דרך אחת שהיא נכונה, אך הדבר שכן היה משותף לשני האישים הגדולים הללו הינו השכנוע הפנימי המוחלט בדרך שלהם. נראה שזה משהו שבהחלט עובר הלאה לנגנים.

החיבור

תופעה שתמיד ריתקה אותי היא ההתאמה של מנצח מסויים לתזמורת מסויימת – לפעמים יש דברים שפשוט לא קיים להם הסבר. כאשר הייתי נער, ניגנתי בכמה כתות אמן ושיעורים בפני יאשה חפץ הגדול. כאשר נגן כמו חפץ מנגן לידך, אתה מבין שקיים גבול מסויים לידע, ושצליל יכול להיות דבר מיסטי לחלוטין, שאין לו שום הסבר. כך גם עם מנצחים, מנצח מסויים יפיק צליל שונה לחלוטין ממנצח אחר, עם אותה תזמורת בדיוק. לעתים קרובות קורה שמנצח גדול כלשהו זוכה במשרה בתזמורת גדולה כלשהי, אך פשוט קיים איזשהו חוסר התאמה שלא ניתן להסביר אותו – ממש כמו כימיה בין זוג אנשים. או שהיא קיימת או שלא.

לעומת זאת, כאשר יש התאמה, כמו במקרה שלנו עם מאסטרו ריקרדו מוטי, מעניין לראות את הכיוונים החדשים אליהם יכולה להתפתח תזמורת. לא רבים יודעים זאת, אך למוטי הוצעה בזמנו אותה המשרה בפילהרמונית של ניו יורק ובתזמורת הסימפונית של שיקגו, בתנאים דומים. ללא לבטים רבים הוא בחר בנו, ואמר שעשה זאת כי הרגיש שהכימיה עם התזמורת שלנו תהיה טובה יותר. ביום שהוא הגיע, אכן חשנו כאילו אנחנו מסתכלים במראה, כי הגישות שלנו היו זהות לחלוטין. הוא צדק."

עד כאן דבריו של רוברט צ'ן. כמובן שאני מסכים עם כל דבריו, ולמעשה כשהקמתי את סולני תל-אביב, אלה היו עבורי נתוני פתיחה שעליהם לא הייתי מוכן להתפשר – הקמתי תזמורת קאמרית שאת כל נגניה אני מכיר אישית ומקצועית (את חלקם מתוך נגינה משותפת במוסיקה קאמרית), שבאים לנגן מתוך רצון, התלהבות ומחוייבות ליצור גוף תזמורתי קאמרי ברמה הגבוהה ביותר, כשכמובן כפועל יוצא גם המשמעת והחיבור בינם לביני היו מצויינים מהרגע הראשון.

MY4_1731

סולני תל-אביב ואני. צילם: סטנלי ווטרמן.

 

אבל על דבריו של רוברט צ'ן אני יכול להוסיף שתי נקודות, מתוך נסיוני עם סולני תל-אביב, שחשוב מאד להקפיד עליהן אם רוצים שהסטנדרטים יישארו גבוהים:

אתגר ועניין

כאשר לנגנים יש אתגר מכל סוג שהוא, רמת הריכוז והמוכנות עולה, וכתוצאה מכך רמת הנגינה עולה. על מנת לשמור על סטנדרטים גבוהים צריך לשמור כל הזמן על אתגרים לנגנים. האתגר יכול להיווצר בכמה דרכים:

1. תכנית יפה, עם מוסיקה מלהיבה, מרגשת, איכותית – כשהמוסיקה טובה, לנגנים יש יותר עניין והנאה. מוסיקה בינונית תוריד את רמת הריכוז, הקשב והנגינה.

2. תפקידים מאתגרים – כשלכל נגן "יש מה לנגן", הוא צריך להתכונן יותר, לשים לב לרמת הנגינה שלו, ובזמן החזרות להיות יותר קשוב ומרוכז. כשתזמורת מרבה לנגן רפטואר שאינו מאתגר, רמתה יורדת.

3. סולן או מנצח אורח שמאתגרים את התזמורת – בכל פרוייקט שהגיע אלינו אמן אורח מהשורה הראשונה שהדריך את האנסמבל (אנטיה וייטהאס, סרג'יו אזוליני, קתי דברצני, דוד גריילסאמר, טבאה צימרמן ואחרים) רמת האנסמבל עלתה, גם כתוצאה מהנוכחות של אמן ברמה כזו, וגם בגלל דרך עבודתו ודרישותיו הגבוהות.

563205_463194440403067_855657570_n

אנטיה וייטהאס מובילה ומדריכה את האנסמבל.

הקשבה

הקשבה היא לכאורה דבר מובן מאליו – מוסיקאי שמנגן מקשיב למה שהוא מנגן. אבל אני כל פעם מחדש מגלה שלא כך הוא, ושפעמים רבות צריך להזכיר לנגנים בתזמורת להקשיב על-מנת להכניס את ההקשבה לסטנדרטים של התזמורת. נגני תזמורת רבים, כולל ברמה הגבוהה ביותר, יושבים הרבה פעמים בתזמורת ומנגנים מבלי להקשיב. כשנגן מנגן מוסיקה קאמרית הוא מקשיב הרבה יותר, בעוד שכשהוא יושב בתזמורת רמת ההקשבה שלו יורדת. ההקשבה היא לא רק לנגינה של עצמו, אלא גם לנגינה שלו בתוך הקבוצה ולהתאמה ולהשתלבות בצליל של הקבוצה מבחינה ריתמית, מבחינת העוצמה ומבחינת האינטונציה. בנוסף, חשוב מאד להקפיד על הקשבה לקבוצה שמלווה את המנגינה, או לקבוצה שנותנת את הערכים הריתמיים המהירים, זו שאליה צריך להסתנכרן. אי הקשבה כזו גורמת לתזמורת לנגן לא ביחד ויוצרת חוסר יציבות ריתמית. גם הקשבה לקבוצה או לכלי שאיתו מנגנים ביחד היא חשובה מאד. פעמים רבות בתזמורת הקולות מוכפלים – צ'לו עם בסון, אבוב עם כינור, כינור ראשון עם כינור שני וכו' – וחשוב מאד להקשיב גם לסקציה המכפילה, בשביל ליצור נגינה אחידה ואינטונציה מושלמת. הקשבה לצליל שעליו נבנית ההרמוניה היא חשובה מאד ליצירת אינטונציה טובה, וגם עליה חשוב להקפיד בזמן נגינה בתזמורת. את כל הדברים האלה לא פעם הנגנים שוכחים ברגע שהם מתיישבים בתזמורת, וכשזה קורה – הרמה מיד יורדת. כאמור, במוסיקה קאמרית רמת ההקשבה בד"כ גבוהה יותר מאשר בתזמורת. הקשבה תזמורתית ברמה של מוסיקה קאמרית יכולה להעלות את רמת התזמורת בצורה משמעותית.

לא רק באך, ויולדי ומוצרט…

האנסמבל מבצע הרבה יצירות מתקופת הבארוק ומהתקופה הקלאסית, אך לא תמיד אלו היצירות המוכרות והפופולריות ביותר, ולא תמיד של המלחינים הידועים ביותר. ביום שני הקרוב, במסגרת התכנית "הבמה שלכם" בקול המוסיקה, אשמיע כמה מהיצירות הבארוקיות והקלאסיות הנפלאות שאינן מוכרות לקהל, בביצועים של האנסמבל. הנה טעימה קטנה.

ישנן אלפי יצירות מופת מהתקופה הקלאסית ומהבארוק, שאינן מבוצעות ואינן מושמעות באולמות הקונצרטים בארץ. לרוב, כאשר תזמורות מבצעות יצירות מהבארוק הן הולכות על ה"קלפים הבטוחים": באך וויולדי. ובתקופה הקלאסית ה"קלפים הבטוחים" הם מוצרט, היידן (קצת פחות), ובטהובן כמובן (בתזמורות הגדולות יותר).

השנה ציינו בעולם 250 שנה לפטירתו של המלחין הבארוקי הנפלא ז'אן פיליפ ראמו, אך למעשה, מעטים מחובבי המוסיקה בארץ בכלל ידעו על כך. יצירותיו פשוט לא בוצעו כאן. המוסיקה שלו פשוט נפלאה, וחבל שהקהל לא זוכה לשמוע אותה. באנסמבל סולני תל-אביב ביצענו השנה את ראמו פעמיים: פעם אחת בחודש ינואר עם דוד גריילסאמר – מבחר קטעים תזמורתיים מתוך אופרות של ראמו. ופעם שנייה, כהפתעה שלא פורסמה מראש, בחודש מאי עם זמרת הסופרן הנפלאה קלייר מגנאג'י – האריה של לה פולי מתוך האופרה "פלאטה". הנה הקטע עם קלייר מגנאג'י

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=PeaW56vLZo8]

 

מלחין בארוקי נפלא שכמעט ואינו מושמע בארץ הוא הצ'כי זלנקה. אל המוסיקה של זלנקה התוודעתי מקרוב כשנגן הבסון סרג'יו אזוליני התארח אצלנו באנסמבל. איתו ועם נגנים נוספים מתוך האנסמבל ביצענו סימפוניה קונצרטנטית של זלנקה, בלה מינור. הנה פרק הגאבוט מהיצירה, מתוך קונצרט של האנסמבל מדצמבר 2008.

[youtube=https://www.youtube.com/watch?v=EZNTO-1a6k8]

 

להיידן יש 104 סימפוניות נפלאות, אך משום מה השם שלו הרבה פחות מושך קהל ממוצרט. לא ברור לי למה. המוסיקה שלו נהדרת, מלאה חיים, הומור, דרמה, אנרגיה, הפתעות. זוהי מוסיקה אוונגרדית של המאה ה18. מוסיקה מרתקת וסוחפת. את הסימפוניות המוכרות שלו (סימפוניית "הפרידה", "ההפתעה", "השעון", "האבל", מס' 104, מס' 88 ועוד כמה) מבצעים מידי פעם בארץ, אך את היתר כמעט שלא. בעונה הקודמת כשביצענו באנסמבל את סימפוניה מס' 67 שלו הקהל הגיב בתשואות רמות, וכך היה גם באפריל 2012 כאשר ביצענו את הסימפוניה מס' 27 שלו, שאיננה מוכרת כלל. הנה הפרק הראשון מאותו ביצוע.

 

ביום שני הקרוב, 14.7.2014, אתארח בקול המוסיקה בתכנית "הבמה שלכם" בשעות 15:00-16:00 ואשמיע, בין היתר,  כמה מהיצירות הקלאסיות והבארוקיות הפחות מוכרות שביצענו באנסמבל. כדאי להאזין

נאמנות לאידאלים מוסיקליים

כתבה שפרסם אתמול נעם בן זאב בעיתון הארץ מציגה את האנסמבל, ביחד עם שני גופים ישראליים נוספים, כגוף יוצא דופן שנוקט בדרך הנועזת והנדירה של "נאמנות לאידאלים מוזיקליים ואותנטיות בביצוע", וגם "רפרטואר מעניין, ומסירות לביצוע, ואתגר אינטלקטואלי שיתבע קשב ומחשבה". עוד הוא מספר על האנסמבל, שהוא הוקם "כתגובת נגד צעירה ועצמאית לתזמורות הממוסדות… שמיתדרדרות לעיתים ליחסי עבודה גרועים ולהתרופפות בערכי המוסר האמנותי שלהן". רוב הקהל אולי לא מבחין בהבדל הגדול והמשמעותי הזה בין האנסמבל לבין לא מעט תזמורות אחרות. אני שמח שנעם בן זאב הבחין בכך וכתב על כך. הכתבה המלאה בפנים.

לא פעם אני נתקל בקונפליקט הגדול בין הרצון ללכת עם האני מאמין האמנותי שלי, שלשמו הקמתי את האנסמבל, לבין הצורך להביא לאנסמבל עוד קהל, ללכת על המכנה המשותף הרחב ביותר, וכתוצאה מכך לייצר לאנסמבל עוד קונצרטים ועוד כסף. לא פעם התכניות שאני מציג נתקלות בהתנגדות, בטענה שהן לא מספיק אטרקטיביות ולא ימשכו קהל בהמונים. כמובן שמדי פעם אני נאלץ לשנות יצירה פה ושם על-מנת למשוך יותר קהל, כי ללא קהל לא יהיה אנסמבל, אבל יותר ויותר אני נוכח לראות שהנאמנות לאמת האמנותית שלי, בסופו של דבר "תופסת".

העונה אנחנו מבצעים שש יצירות ישראליות בשבע התכניות למנויים שלנו, מתוכן חמש בבכורה עולמית. הרבה מהמלחינים הם צעירים ולא מוכרים. ודווקא העונה יש לנו יותר קהל מאשר בעונה הקודמת. למרות אילוצים תקציביים אני לא מוותר על כמות החזרות הנדרשת על-מנת להביא את האנסמבל לליטוש מקסימלי. אני נוהג להזמין לאנסמבל נגנים עם ראש פתוח, אישיות חיובית, התלהבות ורצון לעשייה מוסיקלית אמנותית אמיתית. נגנים שלא מפחדים להתמודד עם יצירות מודרניות מסובכות, נגנים שמוכנים להשקיע בחיפוש ובנסיונות מוסיקליים בדרך למציאת אופן הביצוע הטוב והמשכנע ביותר, ולא רק לחזור על יצירות מוכרות. ולמרות הקשיים הכספיים, אחד הדברים שנשמרים באנסמבל במשך כל 13 שנותיו, הוא האוירה החיובית והפרגון בין הנגנים, היחסים הנפלאים בינם לביני ובינם לבין עצמם, אשר יוצרים בסופו של דבר גם ביצועים עם הרבה שמחה, התלהבות ותחושה של עשייה מוסיקלית אמיתית.

לא כל הקהל מבחין תמיד בהבדל הגדול הזה בין האנסמבל לבין חלק מהתזמורות ה"ממוסדות", והרבה פעמים כשאני מספר למנהלים ולמארגני קונצרטים על האנסמבל, אני נתקל בחוסר ההבנה או בחוסר ההבחנה במאפיינים האלה שמייחדים את האנסמבל. אבל אתמול, לשמחתי , פרסם נעם בן זאב כתבה ב"הארץ" על האנסמבל ועל עוד שני גופים ישראליים (אנסמבל "מיתר" ו"בארוקדה"), ובה הוא מציין בדיוק את הנקודות האלה, אשר מבדילות ומייחדות אותנו בנוף המוסיקלי בארץ. בכתבה הוא מציין את הקונצרט הנפלא שהיה לאנסמבל עם דוד גריילסאמר, אמן שמרחיק לכת הרבה יותר ממני בהעזה שלו, וללא ספק נותן לי השראה וכוח להמשיך בדרך זו. הנה הכתבה במלואה.

41147098_2976_170214080208_241147103_2976_170214080208_4

 

בפוסט הבא אספר על הקונצרט הנפלא שהיה אתמול בערב בחיפה, ובו הופעתי עם תזמורת ביה"ס התיכון לאמנויות "רעות", לשעבר ויצ"ו חיפה, לקראת נסיעתנו לפסטיבל בגרמניה.

שוברים את הפורמט הקלאסי

בקונצרט הקרוב של האנסמבל אנחנו מחזירים את "ההפתעה", ועומדים לעשות משהו שאולי בעיני חלק מהקהל "אסור לעשות" בקונצרט.

MVI_4228

ההפתעה הראשונה שהאנסמבל ביצע בקונצרט – "אקטואלי" של נעמה תמיר

בעונה שעברה הבאנו לקהל בחלק מהקונצרטים הפתעות. ביצענו יצירות שלא פורסמו מראש, בהן יצירות ישראליות חדשות שנכתבו במיוחד לקונצרט, הצגנו לקהל סולנים צעירים, והכנסנו משהו מרענן לפורמט המקובע והמרובע של הקונצרט הקלאסי (פתיחה, קונצ'רטו, סימפוניה…). הקהל הצעיר אהב והתלהב, בקרב הקהל המבוגר והשמרן יותר התגובות היו חלוקות. היו כאלה שעצם הנגינה של משהו שלא פורסם מראש הרגיז אותם, היו כאלה שטענו שהם לא אוהבים שמפתיעים אותם, והיו גם כאלה שטענו ש"אסור לעשות דברים כאלה". ומצד שני, רבים מבאי הקונצרטים שלנו נהנו מיצירות חדשות מצויינות, שאולי אם הם היו יודעים מראש שעומדים לבצע אותן זה היה מרתיע אותם מלהגיע לקונצרט, כי מה אטרקטיבי לקהל בקונצרט שיש בו שתי יצירות ישראליות?

למשל, בקונצרט פתיחת העונה שעברה, קונצרט שכבר היתה בו יצירה אחת ישראלית שפורסמה – של יחזקאל בראון – הוספנו כהפתעה יצירה חדשה של המלחינה הצעירה נעמה תמיר למקהלה, תזמורת וזמרת סולנית (קרן הדר). הטקסט של היצירה, ששמה "אקטואלי", מורכב מכל מיני כותרות של עיתונים מאותם שבועות. היצירה ההומוריסטית זכתה לתגובות נלהבות ולביקורות משבחות. הנה הביצוע

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=07e_apeTfUI]

 

בקונצרט סיום העונה הבאנו יצירה חדשה של אביה קופלמן – "לא אמרתי דבר", לסופרן ותזמורת. זוהי יצירה נוגעת ללב על הטקסט המוכר של מרטין נימולר. הנה הביצוע עם הסולנית אינאס מסאלחה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=bnsesFdZ3bk]

 

והיו גם הפתעות שבהן הצגנו יצירות מודרניות נוספות או סולנים צעירים, כמו הכנרת בת ה11 מאשה מרשון או הפסנתרן הצעיר אריאל לני.

אבל אם עד כה ההפתעה תמיד נכנסה באיזשהו שלב בין היצירות, בקונצרט הקרוב של האנסמבל ההפתעה תיכנס ממש באמצע אחת היצירות. אנחנו עומדים להוסיף קטע מוסיקלי מתחום אחר, שאינו קלאסי. הקטע הזה יתווסף באמצע היצירה ולאחריו היצירה תמשיך כפי שהיא. זה אולי נשמע לחלק מחובבי המוסיקה הקלאסית כמו "חילול הקודש", "דבר שלא ייעשה", או ביטויים נוספים ששמעתי כבר בעבר מהקהל. בעיניי זוהי דווקא הסתכלות על המוסיקה שנכתבה לפני 100, 200 או 300 שנה מנקודת מבט של ימינו.

בקונצרט האחרון של האנסמבל, הפסנתרן דוד גריילסאמר אילתר את הקדנצות בקונצ'רטו לפסנתר מספר 17 של מוצרט. הוא הכניס במהלכן כל מיני ציטוטים מיצירות ומסגנונות מוסיקליים שנכתבו הרבה אחרי מוצרט (כמו ג'אז למשל). ברור שאלה סגנונות מוסיקליים שמוצרט לא הכיר או שמע כי הם עוד לא נולדו בתקופתו. אבל אנחנו בימינו מכירים הרבה יותר ממה שהכיר מוצרט, וההיסטוריה המוסיקלית עברה כברת דרך במהלך 222 השנים שעברו מאז מותו של מוצרט. הקטעים האלה שדוד גריילסאמר אילתר היו מדהימים והתחברו בצורה מאוד טבעית ליצירה של מוצרט. זה היה ביצוע של מוצרט מנקודת מבט של המאה ה21. וממש היום ראיתי ביוטיוב קטע מוסיקלי מדהים שביצע דוד גריילסאמר לפני כחודש עם התזמורת הקאמרית של ז'נבה, ובו, מתוך הפרלוד ל"מלכת הפיות" של פרסל (יצירה שנכתבה לפני יותר מ300 שנה) הם עוברים לקטע ג'ז עם הפסנתרן ירון הרמן, ממשיכים לסגנונות מוסיקליים שונים שכוללים אילתורים של חלק מהנגנים, וחוזרים אל פרסל. קטע מדהים ומאוד עדכני ועכשווי.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=jestmJPMjEI]

 

אז נכון שבארץ (בניגוד לארצות רבות באירופה) הדברים האלה עדיין לא מקובלים באולמות הקונצרטים והפורמט המיושן והשמרני של הקונצרט הקלאסי עדיין שולט, אבל אנחנו באנסמבל סולני תל-אביב מנסים קצת לצאת מהמסגרת ולקשור את המוסיקה הישנה עם החדש והעכשווי, להתאים את הפורמט הישן לימינו.

וכאמור, הקהל הצעיר אוהב את הדברים האלה, ובהדרגה גם חלק מהקהל המבוגר יותר. אז צפו למשהו דומה בקונצרט הקרוב של סולני תל-אביב, בחודש מרץ. יהיה מדהים.

חמישה ימים אינטנסיביים

הפרוייקט האינטנסיבי של האנסמבל עם דוד גריילסאמר הסתיים ביום ראשון. האנסמבל עבד קשה, התוצאה היתה מצויינת.

20140125_210037

רק חמישה ימים נמשך הפרוייקט של האנסמבל עם דוד גריילסאמר – שלוש חזרות ארוכות ושני קונצרטים. אבל אלה היו ימים אינטנסיביים ותובעניים מאוד לאנסמבל. התוצאה בקונצרטים היתה אנסמבל מאוד מגובש, עם ארטיקולציה חדה, צליל פריך ונגינה מאוד מוקפדת. היו בנגינה של האנסמבל בניצוחו של דוד המון ניואנסים – של ארטיקולציה, דינמיקה, אופי ותחושה, וכל אלה יצאו היטב לאורך כל הקונצרט.

20140126_214202

נהניתי מאוד מקטעי האופרה של ראמו שניוו חידוש מרענן על בימות הקונצרטים – זו מוסיקה שלא מנגנים אותה בארץ כמעט בכלל, והיא מוסיקה נפלאה ונוגנה נפלא. גם יצירתו של נמרוד סהר "ארבעה זמנים" היתה חידוש עבור קהל המאזינים. היו במוסיקה הזו צלילים ומצלולים שקהל הקונצרטים אינו מורגל בהם, כמו מיקרוטונים או מולטיפוניקס (אקורדים של יותר מצליל אחד המופקים ע"י כלי הנשיפה). האנסמבל עבד קשה מאוד על מנת ללמוד את היצירה הזו, אך בסופו של דבר הביצוע היה מאוד מרשים והמוסיקה התקבלה יפה ע"י הקהל (ללא שריקות בוז כפי שחווינו בשנה שעברה עם יצירתו של עמית גילוץ).

20140125_224014

השיא של הקונצרט מכל הבחינות היה הקונצ'רטו לפסנתר מס' 17 של מוצרט, שאותו דוד ניגן פשוט נפלא. הוא אלתר את כל הקדנצות והכניס בהן ציטוטים מראמו ועד גרשוין, הנגינה שלו היתה חופשית ומלאת דמיון, והאנסמבל הגיב בהתאם ונשמע מאוד משוחרר, מלא חיים ומוסיקלי.

הקהל הגיב בתשואות רמות, וזכה להדרן לסיום הקונצרט.

20140126_223226

לאחר הקונצרט בתל-אביב המשכנו, כמיטב המסורת, לבית קפה בקרבת מקום לחגוג את סיום הפרוייקט ולהיפרד מדוד.

1548073_10201407339974901_72122851_o

יום לפני הקונצרט הראשון, כפרומו לקונצרטים, שודר בערוץ 2 הראיון איתי בתכנית "יצירה מקומית". הנה הקטע במלואו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=dQpqfJNMZDo]

 

בפוסט הבא – על התזמורת המאוחדת חיפה-גבעתיים שאיתה אני יוצא לפסטיבל בגרמניה בחודש מרץ.

היה כיף, עכשיו אני רוצה עוד

ההופעה שלי בכינור שלשום בהיכל התרבות אור עקיבא, לראשונה מזה כשלוש שנים, עברה בהצלחה. נהניתי מאוד לחזור לנגן מול קהל, הרגשתי טוב, עשיתי מוסיקה, ועכשיו אני רוצה עוד… וגם – החזרות של האנסמבל עם דוד גריילסאמר החלו שלשום, והבוקר כבר החזרה הגנרלית. הקונצרטים החל ממוצ"ש.

כיף לנגן כינור ולהופיע מול קהל. ממש נהניתי ביום רביעי בהופעה בהיכל התרבות אור עקיבא, שם ניגנתי עם הפסנתרן רון טרכטמן את הסונטינה של דבוז'אק. הלך טוב, היה בינינו חיבור מוצלח ותאום מוסיקלי טוב. והתחושה של הפקת הצליל מהכינור באמצעות שתי הידיים שלי, הפקת הגוונים והצבעים השונים לפי המוסיקה – זו תחושה נהדרת. זו כמובן תחושה שונה מאוד מאשר בניצוח (שם למרות שאני משפיע על התזמורת אני לא יוצר את הצליל בעצמי). ההופעה שלשום עשתה לי חשק להופיע עוד בכינור. אמנם אני לא יכול ללמוד כיום יצירות מסובכות מדי או יצירות שאף פעם לא ניגנתי, וזה מגביל את הרפרטואר שאיתו אני יכול להופיע, אבל עדיין יש מספיק יצירות שהיו אצלי בעבר "בידיים" ואוכל ללמוד אותן שוב, במידה ואחליט ללכת על זה.

המפגש המוסיקלי באור עקיבא עסק בדבוז'אק ובמוסיקה שהוא כתב בשנותיו באמריקה. באמצעות קטעי מוסיקה שהשמעתי, הראיתי לקהל את הדמיון בין כמה מיצירותיו של דבוז'אק מהשנים האלה לבין שירי הנשמה האמריקאיים – הspirituals. אך יחד עם ההשפעה האמריקאית, יש ביצירות אלה המון נוסטלגיה וגעגועים למולדתו בוהמיה. השמעתי גם כמה דוגמאות מיצירות מוקדמות יותר של דבוז'אק, ולאחר כל אלה עברתי אל הסונטינה, שהיא היצירה הקאמרית האחרונה שהוא חיבר באמריקה. תחילה דיברתי קצת על המוסיקה, ולאחר כמה הדגמות מכל פרק – ביצענו את היצירה. זה היה מפגש מאוד מהנה לקהל ולי, וכאמור, עשה לי חשק להמשיך להופיע בכינור.

20140122_115925

ובמקביל – האנסמבל עובד בימים אלה באינטנסיביות עם הפסנתרן והמנצח דוד גריילסאמר, לקראת קונצרטים שיחלו מחר בערב (מוצ"ש 25.1). ביקרתי בחזרה הראשונה וראיתי את העבודה היסודית והדקדקנית שדוד עשה עם האנסמבל, ההקפדה על כל ניואנס של ארטיקולציה, דינמיקה והרבה עניינים סגנוניים. האנסמבל משתף פעולה יפה ומגיב היטב. הבוקר מתקיימת החזרה הגנרלית בקונסרבטוריון שטריקר והיא פתוחה לקהל. החזרה מסתיימת בשעה 14:00. הקונצרטים יתקיימו מחר, 25.1 בשעה 20:30 באודיטוריום רפפורט בחיפה, וביום ראשון, 26.1 בשעה 20:30 בקונסרבטוריון שטריקר בתל-אביב.

20140122_150152

והיום בשעה 14:00 תשודר בערוץ 2 תכנית התרבות יצירה מקומית, בה אני מתארח ומספר על האנסמבל ועל הקונצרטים הקרובים עם דוד גריילסאמר. מוזמנים לצפות.

האנסמבל ודוד גריילסאמר – מתחילים מחר

בפעם הקודמת שדוד גריילסאמר חבר לאנסמבל סולני תל-אביב כסולן ומנצח – התוצאה היתה נפלאה והביקורות שיבחו. מחר אנחנו מתחילים פרוייקט שכולו יהיה בניצוח של דוד גריילסאמר, ובשיאו הוא גם ינגן את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 17 של מוצרט.

2012-03-29 12.15.47

דוד גריילסאמר עם סולני תל-אביב במרץ 2012

למחרת הקונצרט של האנסמבל עם דוד גריילסאמר לפני כשנתיים כתב נעם בן זאב את הדברים הבאים:

סער ופרץ – והבעה מעודנת

תוכנית יפה חיבר ברק טל, המנצח והמנהל המוזיקלי של אנסמבל סולני תל אביב,לקונצרט הזה: הוא עשה ״זום אין״ למחצית המאה ה 18 – ובדק מה הלחינו שם; ולא צריך לחפש הרבה בתקופה הזאת כדי לגלות בה אוצרות. מוצרט מוקדם, קרל פיליפ עמנואל באך בשיאו, היידן מוקדם אף הוא (הסימפוניה מס׳ 27). כל אלה סוערים, מתרוננים; וקפ״ע באך והיידן אפילו משתוללים ממש כיאות לסגנון ״הסער והפרץ״ הרומנטי האופנתי והאופייני לשנים האלה ביצירתם. בהתאם, אנסמבל סולני תל אביב לא התאפק גם הוא, והשיל הגנות ועכבות, בלי פחד, כדי לעשות צדק עם המוזיקה.
במיוחד סער האנסמבל ביצירות הראשונות בערב: הסימפוניה השלישית של קפ״ע באך, בנו השני של יוהן סבסטיאן, שנוגנה בלי מנצח בהובלת הכנר הראשי מתן דגן; והקונצ׳רטו מס׳ 9 של מוצרט: היצירה המרכזית בערב, אליה נשאו כולם עיניים ואחריה סערו ופרצו גם הם במחיאות כפיים – בגלל הסולן־מנצח שלה, דוד גריילסאמר. הוא לא איכזב: תענוג לשמוע את גריילסאמר, כי הוא אותנטי, ומחשבתו תמיד ייחודית ומלאת דמיון, והניצוח שלו מעודן בהבעתו ומדוייק. גריילסאמר מביא זווית חדשה למוצרט, וזאת בלי מניירות ובלי כרכורי אגו והתפארות במוזיקליות הכובשת שלו, אלא מתוך צניעות. כאן הוא התקרב מדי להפניית עורף לסגנון, אבל לא חצה את הגבול והזכיר לקהל שוב למה כדאי לצאת לשמוע מוזיקה.
סוף הקונצרט הציג עוד סולן נהדר, נגן הקרן אלון ראובן, ביצירה כפויית טובה במקצת של המלחין הגרמני כריסטוף פרסטר אותה הוא ניגן במוזיקליות רבה; ואת המנצח ברק טל, שהגיש היידן סוחף לסיום.
2012-04-01 21.20.33

מחר יחלו החזרות עם דוד גריילסאמר לקראת שני קונצרטים שלו עם האנסמבל, בהם הוא יבצע את הסימפוניה מס' 29 של מוצרט, מבחר קטעי אופרה של ראמו, יצירה חדשה לתזמורת של המלחין הישראלי נמרוד סהר, ואת הקונצ'רטו לפסנתר מס' 17 בסול מז'ור של מוצרט. הקונצרטים במוצ"ש הקרוב וביום ראשון, בחיפה ובתל-אביב. שיהיה בהצלחה.

תשע"ב בתמונות ובסיפורים

כמה שעות הספקנו לישון לפני הקונצרט בחג המוסיקה הישראלית? איפה החלה מסורת הטאקי באנסמבל? מי היה האורח "הסודי" בערב הגאלה הבלתי נשכח? כמה פעמים שרנו יחדיו על הבמה את השיר "יורה יקר השקה נא…"? על מה זעמה אחת המנויות שלנו בערב האופראי? רגע לפני שמתחילה לה שנה חדשה, סיכום השנה החולפת של האנסמבל בתמונות ובסיפורים

ספטמבר 2011: איפה בדיוק החלה מסורת הטאקי באנסמבל? נכון, זה קרה בנסיעה הקצרה לסלוניקי במוצאי ראש השנה שעבר. כך בילינו את שעות ההמתנה הרבות בשדה התעופה. כאן לימדנו את יוליה את חוקי המשחק. אוקטובר 2011: כ-4 שעות שינה בלבד הפרידו בין שובנו מסלוניקי לפנות בוקר לבין החזרה והקונצרט במסגרת חג המוסיקה הישראלית (יש כאלה שישנו קצת יותר, אבל זה הממוצע). לא נתוני פתיחה אידאליים לקונצרט בשידור חי. ומילא אם זו היתה תכנית "קייטנה", אבל איתן שטיינברג, גורי אגמון, דניאל עקיבא ונעם סיון בערב אחד? קצת מוגזם… תמר ענבר היתה הסולנית באבוב ב"ממעמקים" של דניאל עקיבא. בסופו של דבר עברנו את זה בשלום!!אוקטובר 2011: כהכנה ל"מהפכה הווקאלית" שלנו, גם את העונה הקודמת פתחנו בקונצרט ווקאלי עם מקהלה. אז שרו איתנו חברי אנסמבל זמרי מורן, העונה זו תהיה מקהלת זמרי קולגיום, איתה התחלתי לעבוד לאחרונה. נובמבר 2011:  13 פעמים??? באיזשהו שלב היה נדמה שעברנו לגור במוזיאון תל-אביב… 13 פעמים שרנו ביחד את השיר "יורה יקר, השקה נא, הרווה שדות וניר" (שיר הילדים שלפיו מוצרט כתב את פרק הסיום מהקונצ'רטו מס' 27 שלו), 13 פעמים שמענו את המשפט "כל-כך פשוט… כל-כך יפה… כל-כך מושלם". סדרת הקונצרטים עם אסתרית בלצן דצמבר 2011: פרוקופייב או רון ויידברג? הקונצרט השני למנויים, עם גיל וסיון כסולנים. במהלך החזרות לקונצרט קיבלנו מכתב שבו נאמר שאסור לנו להציג ולבצע את הקונצ'רטו לשני פסנתרים כיצירה של פרוקופייב. המלחין רון ויידברג, שכתב את היצירה על-פי הקונצ'רטו לשני פסנתרים של פרוקופייב, מיהר להבהיר שזוהי יצירה שלו, וכך התאפשר ביצועה. גם הקונצרט הזה שודר בשידור חי ברדיו דצמבר 2011: האנסמבל מנגן ללא מנצח מיצירות באך באולם "צוותא". איזו אחידות בהרמת הקשתות!!! התכנית הזו חזרה עוד מספר פעמים במהלך העונה – בכפר-שמריהו, בזכרון יעקב ובטבריה.דצמבר 2011: האורח "הסודי" שהצטרף ליוני רכטר בסיום ערב הגאלה – שלומי שבן. "כולם אומרים ששוב היא כאן", לסיום הערב הבלתי נשכח. אפשר לומר שאת מסורת ה"הפתעות" של האנסמבל התחלנו כבר בערב הזה.

פברואר 2012: עוד קונצרט לא שגרתי המרמז על הצפוי בעונה הקרובה – הערב האופראי של מוצרט, שבו שברנו את חוקי הקונצרט המקובלים בימינו. פירקנו את הסימפוניה ה40 לארבעה פרקים שבוצעו במהלך הערב, בין הפרקים אלי גורנשטיין הקריא ממכתבי מוצרט ובוצעו אריות שונות. לסיום אלי גורנשטיין בעצמו שר עם יקי ראובן במנדולינה את "Deh vieni alla finestra". לצד התגובות המשבחות קיבלנו גם טלפון זועם ממנויה שטענה ש"לא עושים דברים כאלה…" אני מניח שבעונה הקרובה, אם היא תחליט לבוא, היא מאוד תסבול בקונצרטים שלנו…

מרץ 2012: תשובה מוחצת לקהל שחושש משינויים – הפסנתרן והמנצח דוד גריילסאמר שהתארח אצלנו כסולן וכמנצח בקונצרט סוחף ומלא אנרגיה. אצל דוד, המנהל המוסיקלי של התזמורת הקאמרית של ז'נבה, אין שיקולים של "מה יגיד הקהל". הוא הולך עם מה שהוא מרגיש ורוצה לבצע. אם הוא הצליח לשנות את מתכונת הקונצרטים בז'נבה ולהביא לשם קהל חדש, למה שאנחנו לא נעשה זאת בארץ?

מאי 2012: קונצרט סיום העונה עם המנצח האורח אנטונלו מנקורדה. גם כאן התכנית היתה לא שגרתית – כל היצירות נכתבו במאה ה-20. אפילו ההדרן של הסולן חגי שחם נכתב בשלהי המאה ה-20 – פרלוד לכינור סולו של מנחם צור. הקהל שרד את הקונצרט בגבורה ויצא הפעם ללא פגע.

יוני 2012: חזרה בבוקר וקונצרט בערב (שוב בשידור חי ברדיו). קונצרט מיצירות מרק לברי. את היצירה שביצענו לראשונה בערב הזה, לקחנו איתנו כעבור חודשיים לקונצרט בשוייץ (בתמונה הבאה)

אוגוסט 2012: האנסמבל בהרים בשוייץ לקונצרט במסגרת פסטיבל Les Sommets du Classique. הצלחה גדולה לסיום העונה, עם הזמנה לשוב בקיץ הבא.

לקראת השנה החדשה, אני רוצה לאחל לקהל המסור והנאמן של סולני תל-אביב, לחובבי המוסיקה, למוסיקאים ולכל קוראי הבלוג הזה – שתהיה שנה טובה, מתוקה, מוצלחת, שנת בריאות, שנת אהבה, שנת שלום, שנה של הרבה מוסיקה טובה!!!

שלכם, ברק טל

 

 

עוד על החידושים וההפתעות לקראת העונה הקרובה

ערב יציאתנו לקונצרט בשוייץ, מחר אחה"צ, מתפרסמת היום באתר הבמה כתבה של יוסי שיפמן, שבה אני מדבר על המתכונת החדשה של הקונצרטים שלנו בעונת הקונצרטים הקרובה. וגם קצת על ביה"ס ויצ"ו בחיפה, מקהלת זמרי קולגיום והפועל רמת גן. תהנו

הסגירות שהקהל הוותיק כופה מביאה לפעמים לכך שלא מגיעים לקונצרט שבו למשל מנוגנת יצירה של יאן זלנקה, מלחין בארוק צ'כי שהלך לעולמו כעשור לפני שמוצרט נולד. למה לא מגיעים? כי לא מכירים את שם המלחין וחושבים שמדובר ביצירה עכשווית, מודרנית. גם המושג 'מודרני' הוא אבן נגף בתכנון התוכניות. מה זה מודרני? מה זה עכשווי? בעולמם של נאמני המוזיקה הקלאסית גם יצירה שנכתבה לפני 80 או 100 שנה היא חדשנית ומודרנית"
"הגיע הזמן שהקהל שנהנה מאיתנו גם יסמוך עלינו". ברק טל, מייסד אנסמבל סולני ת"א, מדבר

אנסמבל סולני תל-אביב מתחיל עונה חדשה. הקבוצה נמצאת בפתחו של העשור השני לקיומה, ועצם קיומה הוא עניין להשתבח בו.

השיחה עם ברק טל, מייסדו ומנהלו המוזיקלי של האנסמבל, מתקיימת סמוך לקבלת הידיעה על סגירתם של שני הרכבים מוזיקליים מוכרים – התזמורת הקאמרית הרצליה, שפעלה יותר משלושה עשורים, וסולני באך, שפעלו בנוף המוזיקלי הישראלי ארבע שנים. באנסמבל סולני תל-אביב המצב קצת יותר מעודד.

בעוד זמן קצר ייסע האנסמבל להשתתף בפסטיבל במערב שווייץ. "לא תאמין, אבל גילו אותנו דרך הפייסבוק", אומר טל.

מה תבצעו שם?

"בין היתר את 'על נהרות בבל' של מארק לברי, יצירה שגילינו לפני חודשים אחדים בלבד".

"הבקשה מאתגרת, וההשקעה של המזמין בהתאם"

אנסמבל סולני תל-אביב אינו תזמורת רגילה, בעיקר מבחינה כלכלית. חברי האנסמבל אינם נהנים ממשכורות קבועות ומהתנאים הנלווים לכך, כולם עצמאים. כל נגן מקבלים תשלום על-פי מספר החזרות וההופעות שהוא משתתף בהן.

"המשמעות של השיטה היא שעלותו של קונצרט למי שמזמין את האנסמבל משתנה", אומר טל. "אם מדובר בתוכנית שהאנסמבל מכיר היטב, ולכן ניתן להסתפק במספר מצומצם של חזרות, העלות תהיה נמוכה מקונצרט שאת כל יצירותיו צריך להכין.

ברק-טל-01.jpg
ברק טל, תמונת יח"צ

כך למשל האנסמבל הוזמן לנגן תוכנית מיצירות המלחין ז'אן סיבליוס, שיצירותיו אינן נמצאות בסל היצירות המוכר לנגנים. הבקשה מאתגרת, וההשקעה של המזמין בהתאם.

"עם זאת", מדגיש טל, "העובדה שלא מדובר בתזמורת במובן המקובל לא מלמדת על הכנה פחותה או נחותה בהשוואה לגופי ביצוע אחרים. ההיערכות שלנו שונה. הנגנים מקבלים את תווי היצירה זמן רב מראש ובאים לחזרה הראשונה מוכנים. כלומר, החזרה הראשונה אינה המקום שבו הנגנים נפגשים לראשונה עם היצירה.

"השיטה מוכיחה את עצמה בעיקר בשנה האחרונה ובזו המתקרבת. האנסמבל משנה מעט את פניו. כשקמנו היינו קבוצת חברים שמכירים היטב זה את זה. היום אנחנו הוותיקים כבר מתקרבים לגיל 40 ונכנסים נגנים חדשים.

אנחנו מקבלים נגנים, שומעים אותם, רואים אם הם מתאימים לנו במישור המוזיקלי, אם יש להם אוריינטציה שבין בארוק לקלאסי, צליל מבריק וריקודי, ללא עודפי ויברטו רומנטיים ודומיהם. אנחנו גם בודקים אם המועמדים החדשים מתאימים להיקלט בקבוצה גם במישור האישי.

היו מקרים שלא קיבלתם מוזיקאים מסיבות חברתיות?

"כן. מצד שני, בגלל שיטת העבודה, שמכינים יצירות זמן רב מראש, ולקראת ההופעה יש חזרות של כל קבוצת כלים בנפרד, עם ראשי הקבוצות, וחזרות עם כל הנגנים – הליך ההטמעה של הנגנים החדשים קל יותר".

"הקהל מוכן לטרוף מי שמוחא כפיים בסוף פרק"

האנסמבל פועל כבר יותר מעשור. מה השתנה?

"המון השתנה, ואני מתכונן בעונה הקרובה לבצע כמה מהפכים. דפוס הקונצרט, המופע שנקרא קונצרט, לא השתנה כבר יותר מ-80 שנה. מבנה הקונצרט כולל כמעט תמיד יצירה קצרה בפתיחה, אחריה יצירה עם סולן, הפסקה, ויצירה סימפונית גדולה. הנגנים באים באותן חליפות שחורות ושמלות שחורות, והקהל המכיר והוותיק אינו רגיל בחידושים.

"הקהל מוכן לטרוף מי שמוחא כפיים בסוף פרק ולא רק בסוף היצירה, הוא זוכה במבטים מזרי אימה. הוא מרשה להשתעל רק בין הפרקים, ועוד דפוסים קבועים שעושים שני דברים: מצד אחד הם דואגים לשמר את הקהל הוותיק, קהל נאמן, מכובד, שאינו מוכן לשמוע אלא את היצירות המוכרות לו זה כבר, קהל שאינו מוכן לקבל חידושים של שילוב מדיות אחרות בקונצרט, שלא ידברו בין היצירות, מן הבמה, שלא יקרינו צילומים, שלא יעירו הערות. מה שהיה הוא שיהיה.

"איפה הבעיה? הבעיה היא שהקהל הזה, שמתוך נאמנות אנחנו משתעבדים לרצונו, הקהל הזה הולך ופוחת, בדרך הטבע. קהל חדש, שונה, צעיר, שלא גדל על המסורת הנוקשה של תרבות צריכת הקונצרטים, בא לקונצרט אחד, נפגע, ולא שב יותר.

"השנה למשל בתוכנית שכולה מוצרט החלטתי לפרק את הסימפוניה מס' 40, המוכרת כל-כך, ובין פרק לפרק שילבנו שירים של מוצרט וקטעי קריאה ממכתביו. קיבלנו הרבה תגובות נלהבות על החידוש, אבל קיבלנו גם תגובות זועמות בנוסח של 'איך אתם מעיזים'.

אנסמבל-סולני-תא-יחצ.jpg
אנסמבל סולני ת"א, תמונת יח"צ

"הסגירות שהקהל הוותיק כופה מביאה לפעמים לכך שלא מגיעים לקונצרט שבו למשל מנוגנת יצירה של יאן זלנקה, מלחין בארוק צ'כי שהלך לעולמו כעשור לפני שמוצרט נולד. למה לא מגיעים? כי לא מכירים את שם המלחין וחושבים שמדובר ביצירה עכשווית, מודרנית.

"גם המושג 'מודרני' הוא אבן נגף בתכנון התוכניות. מה זה מודרני? מה זה עכשווי? בעולמם של נאמני המוזיקה הקלאסית גם יצירה שנכתבה לפני 80 או 100 שנה היא חדשנית ומודרנית. האם אותם מאזינים זוכרים למשל מי כיכב ב'כוכב נולד' לפני שנתיים, שלוש?".

"גיליתי שגם מוצרט וגם בטהובן פירקו יצירות שלהם"

"אני ער לכך שבשונה מספרות, קולנוע, מחול, שם הקהל רוצה רק את החדש, במוזיקה הקלאסית בעיקר רוצים את המוכר והידוע", אומר טל. "הדפוס המאובן הזה של הקונצרט לא תמיד היה. בדקתי תוכניות קונצרטים מזמנו של מוצרט וגיליתי שהוא, וגם בטהובן, פירקו יצירות שלהם ולא השמיעו סימפוניה ברצף. בין הפרקים שלבו יצירות אחרות.

"או למשל גיליתי שהיה מאוד מקובל להתחיל עם הסימפוניה בחלק הראשון, ובהמשך להשמיע יצירות קלילות יותר. אני מודה שגם אני כמאזין נהנה יותר משילובים. הערה של נגן, או גם של מי שאינו בהכרח מוזיקאי, יכולה להביא אותי להקשבה אחרת גם ליצירה שאני מכיר היטב.

"אני משוכנע שאילו הקהל היה שומע סמוך לביצוע של רביעיית כלי הקשת מס' 3 של שוסטקוביץ', שעובדה לתזמורת כלי קשת, על היותה בבואה ליחסי אמן-שלטון בתקופה שבתוך מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה, הוא היה מקשיב אחרת. כשאנחנו משמרים את המסורות המקובעות אנחנו למעשה מתנתקים מן המציאות. אנחנו בפירוש לא דואגים לקהל חדש".

אם כך, למה הקהל אמור לחכות בעונה הבאה?

"למהפך, להפתעות. למשל בקונצרט שתוכניתו פורסמה מראש, יופיע סולן ששמו אינו כלול בתוכנית, או יצירה שלא ידוע עליה מראש. יצירה חדשה, או יותר נכון יצירה חדשה לקהל השמרן, שלדעתי הוא יקבל היטב, כי היא יפה וראויה, אבל שמה או שמו של מחברה עלול להרתיע את רוכשי הכרטיסים.

"ייאמרו דברים על היצירה או על הקשרים שלה, ולא בהכרח על-ידי המנצח. המלים של יצירות מושרות יוקרנו בגב הבמה. לא בכל הקונצרטים תהיה הפסקה. טכנית יש גם רגעים שניתן למלאם בתוכן חדש, הרגעים שבהם מנהל הבמה משנה את מערך הכלים, מעלה או מוריד פסנתר סולני.

"במקום לראות את עבודות הבמה, אפשר לצפות בסרטון קצר על היצירה, על המלחין, על המבצעים… כללית נראה לי שלקהל של היום, תוכניות קונצרטים שנמשכות כשעתיים כולל הפסקה הן ארוכות מדי. מעשית, אני חושב על אמצעים שישפרו את החוויה האקוסטית.

אנסמבל-סולני-תא-01.jpg
אנסמבל סולני ת"א, תמונת יח"צ

"צילום וידיאו בזמן הנגינה למשל: לא תמיד קהל מאזינים מזהה שהקטע הסולני היפהפה שהוא שומע מנוגן על-ידי האבוב או הקלרנית. צילומי תקריב בזמן הנגינה ישפרו את ההקשבה".

"כל התזמורות הן שבויות של הקהל"

אינך חושש שמדיניות מהפכנית תגזול כמה מן המנויים?

"באשר למנויים אני פחות מודאג. בשלושת המקומות שבהם יש לנו סדרות קונצרטים – חיפה, כפר-שמריהו ותל-אביב – אנחנו נמצאים היום בדיוק באותו מספר מנויים שהיה לנו בזמן הזה לפני שנה. בכל זאת, ייתכן שיהיו מי שיחליטו שזה לא בשבילם. אבל אני משוכנע שאגיע לקהל חדש.

"המנצח הישראלי דוד גריילסמר, שיופיע בהמשך השנה עם התזמורת הסימפונית ראשון-לציון, שינה דפוסי קונצרטים בז'נבה, בשווייץ, שם הוא מנהל את התזמורת הקאמרית המקומית. הוא טוען שחל שינוי בקהל: יש מי שעזבו, אבל בסך-הכל יש לו היום אולמות מלאים בקהל שבעבר ככל הנראה לא היה מגיע לאולם קונצרטים.
"אני חושב שכל התזמורות הן שבויות של הקהל. אני חושב שהגיע הזמן שהקהל שנהנה מאיתנו גם יסמוך עלינו, על שיקול הדעת שלנו".

כיוונים נוספים בהבאת קהל חדש?

"רעיונות לא חסרים, אני עוד לא יודע אם ואיך נממש אותם. למשל, קהל שבא לשמוע יצירה בקונצרט אינו יכול להיות ער להתלבטות שלי, של הנגנים, עד שהגענו להחלטה על מהירות מסוימת, על עוצמה מסוימת ועל חלוקה פנימית בהבלטת כלי מסוים על פני חברו. אני משוכנע שקהל שיגיע לחזרות וישמע את ההתלבטויות שלנו יקשיב אחרת בערב.

"השנה בתל-אביב אנחנו חוזרים לאולם בקונסרבטוריון שברחוב שטריקר, ושם נפתח את החזרות לקהל. כיוון אחר הוא הגעה לקהל צעיר. אני לא מדבר דווקא על זאטוטים, אלא על חטיבות הביניים והתיכונים.

"בקונצרט שקיימנו במזרע לתלמידים, בלי קוסם ובלי ליצן, רק באמצעות שיחה, עוררנו עניין גדול. היה תהליך הכנה, תמיד יש תהליך הכנה. אז אני בעצמי נסעתי וניגנתי בכינור נושאים מתוך היצירות. הצעירים רצו לשמוע, אחרי שהנגינה הסתיימה, החל בינינו ויכוח פורה שהביא לכך שהם הכירו עוד כלים ועוד יצירות.

"השנה אני גם אנצח על תזמורת שכולה צעירים, תזמורת בית-הספר ויצ"ו צרפת בחיפה. הנגנים משמשים סוכנים מצוינים לעניין. התחלתי לראות בקהל, בינתיים במידה מועטה, גם כמה מחברי, שכמוני נמנים עם אוהדיה הפעילים של קבוצת הכדורגל הפועל רמת-גן, ששוב עלתה לליגה הראשונה. זו התחלה מבטיחה. הם יגיעו לקונצרט שבו מופיע שלמה גרוניך, אבל לא רק לקונצרט הזה.

"חידוש נוסף שאולי יביא קהל חדש הוא שילוב של אנסמבל הזמרים קולגיום, שאני מתחיל לנהל במקומו של אבנר איתי שפרש, ביצירות של מוצרט, מנדלסון ופורה לאורך השנה. נוסף לגרוניך שכבר הזכרתי צפויים קונצרטים מרתקים עם נגן הבסון סרג'ו אזוליני, עם הקלרניתן חן הלוי, עם הכנרת אנטייה וייטהאוס ועוד. זו מדיניות חדשה. מדיניות של הפתעות".