המתכונת העכשווית של קונצרט קלאסי באולם הקונצרטים קיימת כבר למעלה מ70 שנה, מבלי שנעשה בה כמעט שום שינוי. זו גם אולי הסיבה לכך שקהל הקונצרטים הוא מבוגר מאוד, שמרן מאוד, ובעיקר – הולך ומתמעט. בכל העולם. משהו צריך להשתנות.

מתוך ערב הגאלה שהתקיים בדצמבר האחרון. האנסמבל על הבמה וברקע שקופית וסרטונים.

במתכונת הקונצרטים העכשווית, לקונצרט קלאסי יש ארבעה חלקים: פתיחה, קונצ'רטו, הפסקה וסימפוניה. בכל אחת מהיצירות (חוץ מהפתיחה) יש מספר פרקים, כאשר בין הפרקים אסור לקהל למחוא כפיים, אלא מקסימום להשתעל. אדם שמוחא כפיים בסיום פרק נחשב לאחד ש"לא מבין" ואלה שיושבים בסביבתו מעירים לו בהתנשאות שמחיאות הכפיים הן רק בסיום היצירה כולה.

במהלך הקונצרט אין שום דיבורים, שום עזרים חיצוניים, שום תקשורת מילולית בין המבצעים לקהל, רק מוסיקה נטו. המבצעים הם סוג של "עב"מים" שלובשים ז'קטים ופפיונים, לא מדברים, רק עולים לבמה, משתחווים בהתחלה ובסיום ומנגנים.

תכנית הקונצרט מתפרסמת מראש ובמדוייק – כל היצירות המבוצעות בקונצרט מופיעות בפרסומים, כי הקהל חייב לדעת בדיוק מה הוא הולך לשמוע. אם נעשה שינוי כלשהו באחת היצירות או באחד המבצעים – הקהל יתלונן על כך.

הרפרטואר חייב להתבסס בעיקר על יצירות ועל מלחינים שהקהל מכיר (לפחות את שמותיהם) – מוצרט, בטהובן, ברהמס, דבוז'אק, באך, צ'ייקובסקי, היידן וכד'. יצירות "מודרניות" (הכוונה ליצירות שנכתבו לפני 100 שנה או פחות) לא מתקבלות באהדה, ולכן בד"כ אם יש יצירה כזו, היא לא תהיה ארוכה מידי, היא לעולם לא תהיה היצירה המרכזית בתכנית, והיא תהיה מרופדת היטב מכל הכיוונים (לפניה ואחריה) ביצירות מוכרות קלאסיות או רומנטיות. יצירות ישראליות אינן יוצאות מהכלל, אם כי הן מתקבלות במעין סלחנות, שהרי אנחנו נמצאים בישראל אז חייבים לנגן יצירה ישראלית, מה לעשות, אין ברירה… ועדיין, תמיד אחרי ביצוע של יצירה ישראלית או "מודרנית" ישנם אנשים מהקהל שמתקשרים להתלונן שזה פגע להם בהנאה.

יחד עם זאת, לא נהוג לבצע יצירות שמתוייגות כ"מוסיקה קלה" או מה שמכונה "show pieces" (למשל ולסים של שטראוס או יצירות קצרות ווירטואוזיות לכינור של ויניאבסקי, פגניני וכד') כי הקונצרט הוא רציני והמוסיקה שמבוצעת בו צריכה להיות רצינית ולא מוסיקת שעשועים זולה.

אלו הם החוקים המקובלים וכך, פחות או יותר, מתנהלים הקונצרטים הקלאסיים ב70 השנה האחרונות. קהל חדש לא מגיע, כי הריחוק הזה בין המבצעים לקהל, חוסר התקשורת, הכללים הנוקשים, הסבלנות הנדרשת להאזין ליצירה של 40 דקות מבלי ששום דבר (פרט לנגינה) לא קורה על הבמה, ובעיקר התחושה שהמסורת הזאת לא קשורה לעולמנו במאה ה21 (עולם שבו הכל זז במהירות וכל הזמן צריך לקבל סיפוקים מיידיים) – כל אלה מרתיעים את הקהל הפוטנציאלי מלהגיע לאולם הקונצרטים.

מצד אחד – כולם מנסים לשמור על הקהל המועט והשמרן, ולא להרגיז אותו כדי לא לאבד אותו. לכן כולם מצייתים לכללים האלה של מתכונת הקונצרט ושל הרפרטואר המקובל. מצד שני – הסיכוי היחיד לחדש, לשנות, לרענן ולגרום לקהל גדול יותר וצעיר יותר להגיע, הוא באמצעות שבירת החוקים המסורתיים והתאמת הקונצרט הקלאסי למאה ה21. כאן יש כמובן סיכון מסוים – הקהל השמרן עלול לא לאהוב את זה. אבל אם כולם יפעלו אך ורק מתוך מניעים של שמירה על הקהל הקיים – הם יצליחו אולי לשמור עליו בטווח הקצר, אבל בינתיים הוא ילך ויתמעט עד שהוא ייעלם לגמרי.

מעניין שבמאה ה18 ובמאה ה19 המתכונת של הקונצרטים היתה שונה לגמרי. בקונצרטים של מוצרט למשל, לא ניגנו יצירות בשלמותן, אלא אריות ופרקים מיתוך יצירות שונות. ואם כבר היתה מבוצעת סימפוניה בשלמותה, אז פרקיה לא היו מנוגנים ברצף אלא אחד אחד, כשבתווך נוגנו יצירות  אחרות. מחיאות כפיים היו כמובן מקובלות לאחר כל פרק ולעיתים גם במהלך הפרק, לאחר קטע סולני של אחד הכלים (כפי שמקובל היום בג'אז). קטעי אילתור היו חלק מקובל מתכנית קונצרט, והקהל בא לשמוע קונצרט כשהוא לא ידע אילו קטעים הוא ישמע – הוא בא כדי לשמוע מבצע מסוים או מלחין מסויים, מבלי לדעת מה תהיה התכנית המדוייקת. במאה ה19, לעומת זאת, תכניות הקונצרטים כללו חלק ראשון שבו אפשר היה לנגן סימפוניה בשלמותה (כלומר החלק הכבד והרציני יותר היה בהתחלה), וחלק שני קל יותר, שבו נוגנו יצירות קצרות או פרקים בודדים, קטעים וירטואוזיים ויצירות עם אופי קליל.

אני חייב להודות, שלמרות שאני מוסיקאי מקצועי ואני מסוגל להבין היטב מוסיקה נטו, גם אם היא נמשכת שעתיים, ללא הסברים, ללא דיבורים, וללא שום סוג תקשורת שמעבר לנגינה – כשאני בא לקונצרט אני נהנה הרבה יותר אם יש איזשהו הסבר קצר, מודגם וממוקד שנעשה בצורה מעניינת, או אם יש איזשהו סרטון בין היצירות שעוזר לי להבין את היצירות, או סתם אם מישהו מהמבצעים אומר כמה משפטים ואני מרגיש יותר קירבה אליו. אני גם לא רואה בזה פחיתות כבוד או "חילול הקודש". אם זה נעשה בצורה מקצועית ובמינון נכון – אני חושב שזה יכול רק להוסיף ולשדרג את החוויה.

העונה, הקונצרטים של אנסמבל סולני תל-אביב יוגשו במתכונת לא קונבנציונלית (כפי שהתחלנו כבר קצת בעונה הקודמת בערב הגאלה ובערב האופראי של מוצרט), מתוך כוונה להתחבר קצת יותר אל הקהל ולהתאים את עצמנו לתקופה ולמקום שבו אנו חיים. בקונצרטים שלנו יוצבו מסכים שעליהם יוקרנו הטקסטים (ביצירות הווקאליות) עם תרגומים לעברית, סרטונים עם הסברים על היצירות או קטעים מצולמים מתהליך העבודה על היצירות, תמונות רקע הקשורות למוסיקה המתנגנת, קטעי וידאו שיראו לקהל ב"שידור חי" את הקונצרט המתנגן עם קלוז-אפים על נגנים שונים ועל המנצח, ועוד הפתעות. בכל קונצרט נוסיף לתכנית גם יצירה קצרה שאינה מופיעה בפרסום, ושיש לה איזשהו קשר לתכנית או לאחד המבצעים. נציג מידי פעם אמנים אורחים שיבואו לנגן או לשיר בהפתעה, ולפעמים נשלב במהלך הקונצרט שיחה קצרה של אחד המבצעים עם הקהל. כל אלה, יוגשו לקהל בצורה שונה מהמסורתית, ומתוך מטרה ליצור חווית האזנה מרגשת ושונה בכל קונצרט שלנו.

 [youtube=http://www.youtube.com/watch?v=sMt9O3dKo4w]

סרטון שהוקרן בערב הגאלה, על הימים הראשונים של האנסמבל.

בפוסט הבא, ביום חמישי הקרוב, אציג חלק מתכניות הקונצרטים שלנו בעונה הקרובה – היצירות הווקאליות שנבצע עם מקהלת זמרי קולגיום, עליה התחלתי לאחרונה לנצח באופן קבוע. שווה לחכות.

0 thoughts on “לקראת עונת 2012-13 (2) – קונצרטים במתכונת חדשה

  1. מתוקים שלי – המון בהצלחה! צופה בכם מרחוק בהשתאות ובאהדה גדולה!

  2. זה נשמע גדול! עכשיו רק צריך לדאוג שהפרסום יחדור מעבר לתודעת ה"קונצרט זה משעמם" המוכרת

  3. יש לא מעט אנשים שהתחילו לעשות את זה בעולם, למעשה, המאבק במסגרת הזו כבר קיים משנות ה-50…לא מעט מנצחים בנו לעצמם תוכניות הוראה (ברנשטיין, מייקל טילסון תומאס ואחרים) רק כדי שיוכלו להסביר לקהל הרחב מה הולך לקרות בהמשך היצירה.
    במראתון ברהמס האחרון, גיל שוחט דיבר לפני כל יצירה וזה היה כל כך מחכים ומעורר השראה.

    אני כל כך שמחתי כשקראתי את מה שכתבת ואני עוד יותר שמח שאתם הולכים בכיוון הזה.
    אני מחזיק לכם אצבעות ומקווה לשמוע אתכם בקרוב.

  4. איך אתה עובר בשלום את הניהול של עכבר קפה? אני חטפתי על הראש כשהפניתי לבלוג שלי (גם שם) ונדרשתי להעתיק התוכן לפוסט. יש אולי פרוטקציה למנצחי תזמורות?

  5. Pingback: מה השתנה ב11 שנה? « סולני תל-אביב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *